שלמי ירוחם קס

דהיאך היו מדליקין מבגדי כהונה שבלו כיון דמועלין בהם וכתבו ודוחק לומר דלב ב"ד מתנה עליהם דמה צורך יש להם להתנות בשביל זה, ונראה לר"י הואיל ולכבוד הקרבן היו עושין וכו', והקשה במה שרצו לומר לב ב"ד מתנה דהא לא מהני זה אלא ע"י פדיון, וכתב דדוקא היכי דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין, אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין שיצא לחולין, וכדתנן בשקלים על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותים בהם עכ"ד. והנה לא ראה המל"מ דברי התוס' ישנים הנדפס עכשיו על הגליון שכתבו וז"ל, ועוד דלא מצינו לב ב"ד בזה דכיון דכבר קדש בבגדי כהונה לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומה שנתיישב להמל"מ ממתני' דשקלים דמהני תנאי ב"ד על המלח ועל העצים אין זה הוכחה כלל דהתם מהני התנאי ב"ד על עיקר השקלים שיקנו מהם מלח ועצים שלא יחול קדושה על אלה שיאותו בהם הכהנים, ואין להקשות מדין ברירה דיש לומר דהוי בגדר ע"מ שלא ימחה אבא, אבל בגדי כהונה כיון דע"כ חל עלייהו קדושת הגוף שיהיו כשרים לבגדי כהונה, ובזבחים דף כ"ד במה דאמר בגמ' וכלי שרת מקדשים כתבו בתוס' דזה על בגדי כהונה דיש בהם דין כלי שרת, א"כ איך אפשר דאח"כ יצאו לחולין, וזהו מה שכתבו בתו"י דא"א לומר בזה לב ב"ד מתנה, ובאמת יש לעיין במה שכתבו בתו"י דכיון דכבר קדש בבג"כ לא נפקי לחולין בלא פדיון, ומשמע דפדיון הוי שייך, וקשה דכיון דכבר נתקדשו בקדושת הגוף אחר שעבדו בהם איך מהני פדיון והתוס' בקדושין דף נ"ד הא כתבו ג"כ דאחר שנתחנכו יש בהם קדושת כלי שרת ויש מועל אחר מועל אח"כ ראיתי דהמל"מ בהל' ה' הביא דברי התוס' דקדושין והביא ע"ז דברי הריטב"א שם דבג"כ אין בהם קדושת כלי שרת ויש להם פדיון, וי"ל דהתו"י אזלו בזה אף אם נימא כהריטב"א, אבל בכ"ז לא שייך זה למש"כ המל"מ להוכיח ממלח ועצים דיצא לחולין בלא פדיון דבלא פדיון ודאי לא שייך כיון דכבר נתקדשו להיות בג"כ וכנ"ל. ובזה שכתבנו מבואר דמה שכתב שם עוד המל"מ דמה שכתבו התוס' דהואיל ולצורך הקרבן היו עושין דזהו ע"כ בצירוף מה שכתבו מקודם דלב ב"ד מתנה, אלא שהקשו דמה צורך יש להם להתנות, וע"ז תירצו דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין, ולפי המבואר מדברי התו"י א"א לומר כדבריו, ומה שתמה המל"מ דהיכי אפשר לומר דצורך קרבן לחוד סגי דהא חליל שהיו תוקעין בחג משום נסוך המים משום דכתיב ושאבתם מים בששון וכמו שפירש"י בפ' החליל, וחליל אין איסורו כי הם משום שבות ואפ"ה לא התירו אותו לא בשבת ולא ביו"ט, ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן איך התירו איסור תורה, עכ"ד, ולדעתי לא קשה כלל דסברא דצורך קרבן ודאי לא מהני לענין שידחה שבת ויו"ט דאין זה כלל שייך לעיקר הקרבן של תמיד של בין הערבים אלא שנעשה אחר הקרבתו ואינו אלא של ניסוך המים על המזבח דנלמד מקרא דושאבתם מים בששון כדאיתא בפ' החליל, אבל עכ"פ אין זה כלל גדר קרבן שיהי' שייך לקרא דבמועדו שיהי' דוחה שבת ויו"ט אפי' איסור דרבנן, ור' יוסי ב"ר יהודה דסבר לאוקימתא דר' ירמיה בר' אבא דחליל של שמחת בית השואבה נמי דוחה שבת צ"ל משום דלא הוי אלא שבות, אבל לזה שייך שפיר לומר דהכא צורך קרבן כיון דניסוך המים ע"ג המזבח הוא הלממ"ס ונרמז ג"כ מקרא דונסכיהם והשמחה של ההדלקה הוא כבוד הקרבן, א"כ שפיר נקרא צורך קרבן לענין זה שיהי' מותר להדליק מפתילות של קודש. ועוד אני תמה על ד' המל"מ שכתב שם וז"ל דהא ודאי להדליק בבלאי בג"כ אסור מן התורה דהא דקיי"ל קול ומראה וריח אינו אסור כ"א מדרבנן היינו דוקא היכי דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בהם משום מועל, אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה, ומשמע מדבריו שבא לומר דבאמת שייך מעילה בהדלקת הבג"כ לשמחת בית השואבה, ואני תמה מאד דלא מיבעי לפי"מ שכתבו התוס' דהוי צורך קרבן, אלא אפי' לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' לולב דעיקר מצות השמחה נלמד מושמחתם, עכ"פ הא מצות לאו ליהנות ניתנו ואיך שייך שימעול במה שידליק לצורך מצוה, ומה שהקשו התוס' מדין מעילה אין כונתו שיהי' בזה דין מעילה אלא דכיון דמועלין בהן א"כ הא אסור להפסיד הקדש, וע"ז תירצו דכיון דהוי צורך קרבן מותר להדליק משל הקדש והוא פשוט. ובסוף דבריו במה שכתב בטעמא דהירוש' דמבגדי בלאי כה"ג מדליקים בפנים משום דהירוש' לא ס"ל דרשא דוהניחם שם דטעונין גניזה עפי"מ דאיתא בירוש' יומא פ"ז דדריש מולבשם ובלו שם ומשו"ה אחר שבלו מותר להדליק גם מבגדי כה"ג בפנים הם