שלמי ירוחם קנח

בכולו לכאורה הי' מקום לאמר דגם בהודאת בע"ד לא פלגינן, אבל מהא דאמרינן באומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והתם חד דבורא הוא שכולל שלילת הלואה ושלילת פרעון ומ"מ נקטינן שנאמן על שלילת הפרעון ולא על שלילת ההלואה, ונלע"ד דרק לענין מגו מחלקינן בין חד גופא לתרי גופא, דבחד גופא אין הדבור מתקיים אבל בתרי גופא כל הדבור מתקיים לגבי הבועל כמש"כ שם הרשב"ם, אבל בהודאת בע"ד מהני גם אם אין כל הדבור מתקיים, דענין מיגו אינו משום הוכחה בגדר אנן סהדי שכן הוא מציאות באמת, אלא היכי דלא חשוד לשקר האמינה תורה את הבעל דבר, וכמו שהאמינה תורה כל אדם לחובתו, מפני שהוא הבעלים, כ"כ האמינה תורה גם לזכותו היכי שבידו לזכות ע"י טענה אחרת, אבל מ"מ יש הבדל דלענין הודאת בע"ד א"צ דבור דוקא וגם שתיקה כהודאה מהני ולענין מיגו שנתנה תורה כח נאמנות בענין דבור ולפני בי"ד ולענין הודאת בע"ד א"צ דבור וגם מהני שלא בפני בי"ד, כמובן ענין זה דורש הרחבת דברים אבל מוטרד אנכי מאד, ואת כתר"ה הסליחה. ידידו דוש"ת שמעון יהודא הכהן מהגאון האמתי מרן איסר זלמן מלצר שליט"א בעהמ"ח "אבן האזל" מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ירוחם וארהפטיג שליט"א בעהמ"ח ס' דברי ירוחם שלו' וברכה. על מה שכתבתי בספרי פ"א מהל' כלי המקדש הל' י"ג לבאר דברי הרמב"ם שכתב ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, שכונתו הוא רק לדין דנשארו קדושים בקדושת הגוף אבל אכתי צריכים חינוך עבודה כדין כלי שרת חדשים ובזה מבואר מקור דבריו דהוא ממתני' דמנחות דכלי שרת אין להם פדיון, כתב בזה הדר"ג דמבואר בזה שני חדושים, א' דנשאר קדושת הגוף על השברים ולא אמרינן כמאן דליתניהו דמי, ב' דלא מהני בזה פנים חדשות שנעשה ע"י הכלי החדש ונימא דגם קדוה"ג בטלה, בזה אני אומר דשני החדושים הוא חדוש אחד דגם בהשברים נשאר קדוה"ג, וממילא לא שייך דין פנים חדשות דזה לא שייך אלא היכי שאנו באין לדון על דין הכלי שרת שיש בהכלי, שבזה אנו אומרים שהוא כלי חדש ולא שייך לדין שהי' בכלי הקודמת, אבל אם אנו באין לדין המתכות שיש בהכלי ואם נשאר דין בעיקר המתכות ודאי לא ישתנה דינו ע"י הפנים חדשות, ובהחדוש א' ודאי שפיר הוכחתי ממתני' דכיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, ובבהמה לא מצינו פדיון אלא ע"י מום א"כ ה"נ בכלי שרת אפי' ע"י שבירה אין להם פדיון ולאו דוקא כשנטמאו או נפסלו, ואין לחלק בין נשבר מקצת שעדיין שם כלי עליו לנשבר לגמרי והוי רק מתכות, דכיון דבכלי שרת גם אם ניקבו אין מתקנין אותם וצריך להתיכן, א"כ גם עכשיו אין שם כלי עליהן דכמו שהם אינם ראויין ולתקנן אסור והוי כמו שברים ומה שכתב הדר"ג מדברי התוס' בקדושין דף נ"ד דאם הכתנות עוד לא נתחנכו לעבודה אין עליהן קדושת כלי שרת אלא קדושת בדה"ב שפיר כתב בעצמו דזה דוקא כל זמן שלא נעשה עליהם קדוה"ג של כלי שרת, אבל כשכבר נעשה עליהם קדושת הגוף אע"ג שנשברו ובטל דין חינוכם מדין כלי שרת אבל קדושת הגוף נשאר בהם לדין שאין להם פדיון, ואין להקשות דבמאי עדיפי מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה דשאני קדשים שמתו שהולכים לאיבוד וכמש"כ התוס' בריש מעילה, אבל כלי שרת שנשברו כיון שמתיכין אותם ונעשין כלים חדשים אף שיהיו צריכים חינוך חדש, אבל עכ"פ נשאר בהם דין קדשי ד', ומטעם זה ניחא גם בבגדי כהונה שבלו כיון שהיו מפקיעין מהם לצורך שמחת בית השואבה, וכתבו התוס' דהוא צורך קרבן לכן שפיר מועלין בהן. עוד כתב הדר"ג דעדיין יש לחקור דשמא כל עיקרא דדינא דכלי שרת בעי חנוך עבודה משום דבלא"ה ליכא בזה קדושת הגוף, ואם מצינו גוונא דאיכא בי' קדוה"ג כמו בנ"ד בכלי החדש דלא בטל ממנו עצם הקדושה דמעיקרא אפשר דלגמרי לא בעי חנוך, וע"ז כתב אמנם יש לו ראיות דחנוך עבודה לאו משום קדושה"ג כי אם בעי כדי שיוכל לקדש אחרים מה שמונח בתוכו ונראה ראיה לזה מדין מדת יבש דתנן במנחות דף פ"ח, ומבואר ברמב"ם פ"א דלא נמשכו אלא מבפנים לפיכך בירוצי, מדת היבש חול, ואם