שלמי ירוחם קנא

הכל אחד דכל דיחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים עכ"ל, גם הרשב"א במס' קידושין ז' ע"ב הקשה קושיא זו, ותירץ וז"ל והתירוץ הנכון דאע"ג במקום זה חדא נינהו, כיון דאפשר לפעמים דהוה דיחוי מעיקרא ולא הוה דיחוי בדמים, או דיחוי בדמים ולא הוה דיחוי מעיקרא משו"ה מני להו בתרתי, והיכי דמי דיחוי דמים בלא דיחוי מעיקרא כגון שהפריש דמים לחטאת ונשתמד וחזר בו, דאמרינן הואיל ונדחו אותם דמים ידחו ולא יקרבו לעולם ומתחילתן לא היו דחויין, ויש לך דיחוי מעיקרא ולא הוה דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף, כהא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והיא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדושת הגוף, דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה ודיחוי בדמים לא הוה, דיחוי מעיקרא הוה וכו' עכ"ל והקשה השעה"מ בפ"ד מה' קרבן פסח הלכה ה' ד"ה ושוב, וז"ל והן דבריו תמוהים שהרי בהמה של שני שותפים דקדושת דמים הוא מדמוכיחנן התם מינה דיש דיחוי בדמים, ואפי"ה קאמר ר"י דעושה תמורה, אלא ודאי על כרחך לומר דלא חשיבא קדושת דמים כיון דגופא חזיא כמו שכתבתי, וא"כ מהאי טעמא נמי באומר חציה זו עולה וחציה זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דיחוי מעיקרא הרי לעולם היא דחויה ולא חזיא להקרבה, וכי אמרינן דדיחוי מעיקרא הוה דיחוי, היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע"ג דנראין אחר שלקחה אפי"ה הואיל ואידחי אידחי, סוף דבר שדבריו אינן מובנין לי כלל וצ"ע ונ"ל לכאורה יש להבין בבהמה של שני שותפין דהקדיש חציה דקרי לה הגמרא קדושת דמים וכדפירש רש"י כיון דלא חזי להקרבה, וכי משום דלא חזי להקרבה מחויב להיות רק קדושת דמים, הרי מצינו בש"ס דאיכא קדושת הגוף אעפ"י דלא חזי להקרבה, כהא דאיתא במס' תמורה י"ט ע"ב המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם, ומפרש שם הגמרא דנחתא בה קדושת הגוף הילכך בעינן מום למכירה, ופירש"י והאי דלא חזי להקרבה משום דאין אשם בא נקבה, אלמא אעפ"י דלא חזי להקרבה ג"כ איכא קדושת הגוף ולא תליא זו בזו, רק ר"ש פליג שם ואומר תימכר שלא במום הואיל ולא חזיא למאי דהפריש לא קדשה קדושת הגוף, והילכך איתא שם דף כ' ע"א המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, ר"ש אומר אינה עושה תמורה, שאין לך דבר שעושה תמורה אלא הרועה להסתאב כלומר ההוא דקדוש קדושת הגוף, ורבנן סברי דרועה עד שתסתאב הילכך אליבייהו עושה תמורה דהא קדוש קדושת הגוף, וזהו מקורו של הרמב"ם שכתב אעפ"י שאינן ראויין ליקרב והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף, קא חזינן מהסוגיא דתמורה ומהרמב"ם דהכא דאעפ"י דלא חזי להקרבה למאי דהפריש אפי"ה נחתה בה קדושת הגוף ועושה תמורה, א"כ מהיכא תיתי ליה להגמרא לומר גבי בהמה של שני שותפים שהקדיש חציה אינו אלא קדושת דמים כיון דלא חזי להקרבה. בעל כרחך צריכין לומר דאיכא תרי מיני לא חזי להקרבה לא חזי בדין כמו המקדיש נקבה לעולה, ואיכא לא חזי במציאות כמו אחד מן השותפין שהקדיש חציה דאין לו אלא חציה דבהא הא במציאות ליתא בדין הקרבה כיון דלאו דיליה הוא, וחילוק גדול בינייהו דגבי אינו קדוש להקרבה במאי דהפריש מיהא כיון דשלו הוא אמרינן שפיר דנחתא בה קדושת הגוף, וזהו ג"כ הדין כיון דהקדיש להקרבה אעפ"י דלא חזי למאי דהפריש אמרינן ביה קדושת הגוף, וזהו דמפרש התם רש"י אעפ"י דלא חזי להקרבה אינו מעכב מלחול על הבהמה קדושת הגוף כי בהאי גוונא לא תליא בהא דלא חזי להקרבה אבל בהקדיש חציה דהשניה אינו שלו בהאי גוונא דלא חזי במציאות אמר שפיר רש"י דהוה קדושת דמים כיון דלא חזיה להקרבה, דבהא תלי שפיר הא בהא דכיון דבמציאות לא שייך הקרבה לא נחתא בה קדושת הגוף, דכיון דרק חציה שלו הוה כמו חצי בהמה ממש ובע"מ גמור דלא הוה אלא קדושת דמים לפיכך אם חזר ולקח והקדיש הוה רק קדושה דמים ואינו עושה תמורה, אבל אם חזר ולקח והקדיש את חציו השניה ודאי דחל בה קדושת הגוף, ואעפ"י דלאחר שלקחה וחזר והקדישה לאו בר הקרבה היא משום דיחוי דמעיקרא לא איכפת לן דבהאי גוונא אינו אלא דמדינא לא חזי להקרבה אבל במציאות הא כל הבהמה שלו היא, הוה כמו המפריש נקבה לעולתו דנחתא בה קדושת הגוף כמו כן בנדון זה, דמה לי אם לא חזי להקרבה משום דינא דנקבה לא חזי לעולה, או משום דינא של דיחוי דמעיקרא דבהני תרווייהו נחתא קדושת הגוף אעפ"י דלא חזו להקרבה וכיון דנחתא בהחציו השניה שהקדיש קדושת הגוף ודאי דעושה תמורה.