שלמי ירוחם קנ

מיקרי שפיר לאו שיש בו מעשה על כל הבהמות, דמהיכא תיתי לן לומר דבעינן מעשה על כל בהמה ובהמה בפני עצמה, הרי עצם הלאו ע"י דיבורו מתפשט על כל הבהמות, דעיקר החקירה הוה רק על עצם הלאו דתמורה ותו לא, וכיון דהתמורה תפסה על כל הבהמות וגופים מחלקין ודאי דלקי אכל חדא וחדא, והא דמדמי לשחט שני בניה ואח"כ שחט האם דאינו סופג רק ארבעים, אין שום דמיון להמיר בבת אחת, דגבי אותו ואת בנו גופא אם תהיה מציאות שישחט שני בנים והאם בבת אחת אפשר דלקי אכל חדא וחדא כיון דקיימ"ל דגופים מחלקין, וכיון דמסקינן דחייב על כל או"א אף באחד במאה של הקדש דתפיס התמורה על כל הבהמות בבת אחת, א"כ שוב קושיתי הא כל שאינו בזא"א אפילו בבת אחת אינו. אכן יש לתרץ דלא דמי נ"ד לדרבה, דהתם גבי שתי אחיות הא דאין יכול לקדש זו אחר זו הוה שהדין מעכב דאחות אשתו הוה ערוה, לפיכך לא מהני אף אם הקדים וקידשו בבת אחת דאותו הדין של זא"ז איכא ג"כ בבת אחת אבל בנ"ד מה שבהמת חולין בבהמות הקדש לא תפיס בזא"ז לאו משום הדין דחולין לא תפיס בתמורה פעם שנית, אלא פשוט משום דבפעם שניה ליכא במציאות בהמת חולין דכבר נעשית קודש ואין דין תמורה של קודש בקודש, זאת אומרת דמשוה"כ ליכא בזא"ז לא מן הצד דין גרידא כי אם מצד המציאות דאבד שם חולין מיניה, וכיון דרק משוה"כ לא תפיס התמורה רק משום דפקע שם חולין, אבל בבת אחת הרי איכא בהמת חולין לפנינו ודאי דחלה התמורה ותפסה על כל הבהמות, דזיל בתר טעמא מאי טעמא ליכא בזא"ז משום דבתמורה על בהמת הקדש השניה כבר הבהמה של חולין נעשה קודש, אבל בבת אחת הא ליכא האי טעמא דשפיר תפסה הבהמה של חולין בבהמות כל המאה של הקדש בבת אחת ולא דמי לשתי אחיות ודוק. והנה הרמב"ם מביא בלישניה אחד במאה ומאה באחד, ובמתניתין שם תמורה דף ט' מביא ברישא אחד בשנים ושנים באחד, ואח"כ אחד במאה ומאה באחד, והרמב"ם דהזכיר רק אחד במאה ומאה באחד דמובן מאליו כש"כ אחד בשנים ושנים באחד, אולם המשנה גופה קשה דנקט הני תרתי הרי היינו הך אחד בשנים אחד במאה שנים באחד ומאה באחד, אלא ודאי דאיכא איזה רבותא במאה באחד מן שנים באחד ובא לומר לא זו אף זו, רק יש לברר איזו רבותא אפשר בלישנא דסיפא מברישא. לכן נראה לי דאמנם איכא חילוק גדול בין בין מאה באחד ובין שנים באחד, דמאה באחד דחלה התמורה אינו אלא למ"ד ממירין וחוזרין וממירין, דאם למ"ד אין חוזרים וממירין א"כ אינו בזא"ז מדינא דאין ממירין הרי אף בבת אחת אינו משום דינא דרבה, דבהכי דמיא שפיר לשתי אחיות, אבל בשנים באחד אפילו למ"ד אין ממירין וחוזרים וממירין שפיר דמי, לפי מאי דאיתא במס' תמורה כ"ו ע"א דאף ר' יוסי דסבר אין ממירין בהמה שלימה באברים, מודה דאם אמר בהמה זו של חולין תחת חציה של זו דחיילא, א"כ שנים באחד אפשר דחיילא משום דחשבינן התמורה על כל חציה מהבהמה של הקדש דבהאי גוונא הא איכא בזא"ז, כגון אם המיר מעיקרא על חציה מהבהמה האחת ואח"כ שוב המיר על חציה השניה, הילכך אף בבת אחת חיילא, ובזה אפשר לפרש המתניתין לא זו של שנים באחד דחייל אף למ"ד אין ממירין וחוזרים וממירין, אלא אף מאה באחד ג"כ מהני התמורה משום דס"ל לתנא דמתניתין דממירין וחוזרים וממירין ולא זו אף זו קתני, אבל הרמב"ם דס"ל דממירין וחוזרים וממירין לדידיה ליכא שום חידוש יותר במאה באחד מן שנים באחד דהיינו הך לכן נקט רק מאה באחד גרידא ודוק. סימן סה. פרק א' מהלכות תמורה הלכה כ"א. המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אעפ"י שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים, והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף וכו'. ע"כ. הנה איתא במס' זבחים י"ב ע"א מימרא דר' יוחנן, בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, ש"מ תלת, ש"מ בעלי חיים נידחים, וש"מ דיחוי מעיקרא הוה דיחוי, וש"מ יש דיחוי בדמים, וכתבו התוס' וז"ל פירש בקונטרס בדבר שאין בו אלא קדושת דמים, ולא תימא שאין דיחוי מעיקרא אלא בקדושת הגוף, וא"ת א"כ דיחוי מעיקרא ודיחוי בדמים