שלמי ירוחם קמט

ע"כ, אלמא דס"ל איסור מוסיף ואיסור כולל בעינן שיהא האי גברא או חפצא שעל ידן נתוסף האיסור יהיו באותה שעה מצויין בעולם, א"כ בנ"ד נמי לא אמרינן כולל ע"י יומא דלמחר דהא בשעה שנשבע יומא דלמחר ליכא בעולם היום, דהא היום ליכא על הככר שום חילוק ותוספות איסור בדינא, כי אם שנתוסף איסור על יום דלמחר אשר אינו במציאות היום, והראב"ד סובר דלא דמי דהתם אינו מוכרח שהגברא או החפץ שעל ידו נתוסף האיסור שיהיה בעולם, אבל בנ"ד יום המחרת ודאי שיבא הילכך אפשר לכלול אותו גם היום, והרמב"ם שוב סובר דבנ"ד ג"כ אינו בהכרח שיבא הדינא דאיסורא דלמחר, כגון אם יאכל לככר היום, ושפיר הוא דברי האור שמח דלא דמי לכניסה למקדש ולעבודה דהא היומא דלמחר ודאי שיבא. ובזה יש לתרץ הא דהקשו האחרונים על הרמב"ם מהא דאיתא במס' מכות כ"ב ע"ב דפריך הגמרא ולחשוב נמי כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט באיסור כולל מגו דחל בחול, והא התם האידנא ביו"ט הא ליכא יום החול דלמחר, ועפי"ד ניחא שהני התם דיום החול ודאי שיבא עם מעשה החרישה, אבל בנ"ד אם אף יבא יום דלמחר אבל אז אפשר דהככר לא יהיה בעולם, וכש"כ שהרמב"ם נקט שאכל את כולה א"כ ממילא אי אפשר להיום במציאות האיסור דלמחר כדנתבאר. סימן סד. הלכות תמורה פרק א' מהלכות תמורה הלכה יד. או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת, בין בזו אחר זו הר"ז תמורה ולוקה כמנין הבהמות שהמיר המימר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו. לכאורה יש להקשות גבי בהמה אחת חולין במאה של הקדש אמאי חלה התמורה, הא אינו בזה אחר זה, דאם המיר בפעם הראשונה על בהמת הקדש שוב אינו חל פעם שניה אחרי דקדושה וקיימא ואין דין תמורה קודש בקודש, וכיון דליכא בזה אחר זה אמאי תפסה התמורה על כל המאה של הקדש להיות לוקה כמניין הבהמות של הקדש, הא קיימ"ל כרבה במס' קידושין כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, הניחא מאה באחד איכא בזא"ז דממירים וחוזרים וממירים, אבל אחד במאה קשה כדבארתי. אמנם האור שמח כתב וז"ל. ונראה דקאי הרמב"ם על דסליק מיניה שהמיר מאה באחד, אבל המיר אחד במאה אינו לוקה רק אחד, הן לפי מאי דאמרו דמימר הוה לאו שאין בו מעשה רק הואיל בדיבורו איתעביד מעשה לוקה, א"כ המיר אחד במאה לא איתעביד מעשה רק בבהמה אחת ודאי דלא לקי רק חדא, אלא אף לפסק רבינו דשותפין שהמירו או דקרבן ציבור דלא תפיס התמורה ג"כ לוקה, מיהא אחד במאה דבזא"ז הרי כבר קדוש ותו לא שייך תמורה ורק בבת אחת יתכן, א"כ חשיבא מעשה אחת ואין גופין מחלקין דהוה דומיא דשחט שני בניה ואח"כ שחט האם דאינו סופג רק ארבעים לחודא עכ"ל. ברם לפי דבריו דאחד במאה אינו לוקה רק אחד, ליכא קושיתי לגמרי, דהא אינו אלא תופס התמורה אבל לא דלקי על כל אחד ואחד, וזו אין להקשות שלא תתפוס לגמרי התמורה כמו במקדש שתי אחיות דאף אחת מהן אינה מקודשת, דשאני התם דבעינן לדעת איזו מהן מקודשת באיזו מהן תפסי הקידושין דאי לא"ה לא הוה קידושין לגמרי דהי מנייהו מפקעת, אבל בנ"ד אין שום עיכוב אם לא ידעינן באיזו בהמה נעשה התמורה ולא איכפת לן אם נאמר דחלה התמורה ע"י דתפסה באחת מהמאה של הקדש בלי שום קביעות איזו מהן, הלכך לוקה שפיר אחד בשביל החולין שהמיר בבהמת הקדש בכללות, לפי"ז בלא טעמא של האור שמח ליכא חיוב מלקות רק על אחת, דהא על כולן בבת אחת אי אפשר דתתפוס משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו. אולם לא מתקבל על לבי לומר הכי דסובר הרמב"ם דלא תפסא התמורה על כל המאה בהמות, דהא אמר סתמא דלוקה כמנין הבהמות, ודאי דס"ל בין מאה חולין באחד דהקדש או אחד חולין במאה דהקדש, והא דמוכיח האור שמח מזה שטעמא הוה משום דבדיבורא איתעביד מעשה, והמעשה הא לאו נעשה אלא בבהמת חולין דנעשית קודש לאו ראיה היא כלל, דהא העיקר הוא דבעינן שיהיה בהלאו מעשה משום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין, אולם כאן בנ"ד כיון דאיכא באמת מעשה בבהמת חולין