שלמי ירוחם קמח

ואם לאו נשארו בטומאתן הקלישתא דאיכא עלייהו, נמצא דהערב שמש והבאת כפרה הוו תיקון להטומאה הקלישתא, כמו הטבילה להטומאה אלימתא דמצורע, ואם עבר הטבול יום ועבד עבודתו פסולה מהקרא קדושים ולא יחללו דאכתי אינו קדוש עד הערב שמש כדילפינן בזבחים י"ח ע"א עיי"ש, ומחוסר כפורים מקרא וכפר עליה הכהן וטהרה כדאיתא שם י"ט ע"ב, וכיון שהערב שמש וכפרת קרבן תיקונים הן כמו טבילה במצורע, א"כ מאי קשיא ליה להמנה"ח דקודם הערב שמש ליכא חיובא עליו להביא קרבן, מאי איכפת לן מאיזה טעם אם מהא שאכתי לא נתחייב סוכ"ס לא עשה התיקון ולא סלק הטומא' קלישתה דאיכא עליו ועבודתו פסולה, וחייב תרתי טבול יום ומחוסר כפורים דהני שני התיקונים מוטלים עליו לעבודת כהונה אמנם איכא להקשות לפי"ד א"כ מצורע גופיה קודם שטבל אם עבד עבודה יתחייב תלת משום מצורע וטבול יום ומחוסר כיפורים, דאעפ"י שאכתי לא חלו יתחייב כיון דתיקונים להטומאה כמו הטבילה, אפשר לומר דבמקום טומאה אלימתא הטומאה קלישתא כמאן דליתא דמי, וכמו שאמר הר"י קורקוס שם בכס"מ וז"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא, שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא, כלומר דשבע לה טומאה, אבל טבול יום ומחוסר כפורים שקולים נינהו ותרווייהו הוה רק טומאה קלישתא דלא שייך בהו למימר דחד נכלל באידך, ואין לומר הא טבול יום חמיר לדינא ממחוסר כפרה, דסוכ"ס לגבי עצם הטומאה קלישא טמאותייהו, כדאיתא במס' סנהדרין פ"ג ע"ב תוד"ה וטבול יום, וז"ל אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום אע"ג דקלישא טומאתו תו דרשינן מיניה שפיר מחוסר כפורים עיי"ש, אלמא דלא אמרינן דטומאה דטבול יום אלימתא בעצם הטומאה ממחוסר כפורים, ואדרבא איכא הוה אמינא שם בתוס' דאם לא הוה אלא חד ריבוייא הוה מוקמינן לטומאה במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום דשימשא ממילא ערבא, אלמא דלא שייך בהו לגבי עצם הטומאה זו אילמתא מזו כי תרווייהו טומאה קלישתא נינהו ושקולין הן כדבארתי. והאור שמח מפרש את הרמב"ם בפ"ט מביאת המקדש באופן אחר, ומסיק וז"ל ואולי דטבול יום שנעשה מחוכ"פ הוה מוסיף דאף כי יערב שמשו מ"מ כל שלא יביא כפרתו יהא אסור, והוה כמו שכתב בהשגות ה' שבועות פרק ד' בנשבע שלא יאכלנה היום וחזר ונשבע שלא יאכל דכיון דהוה מוסיף בזמן הוה מוסיף עיי"ש, אמנם לדעת רבינו מוסיף בזמן לא הוה מוסיף, ואולי יש לחלק דאם יעבור על השבועה הראשונה תו לא מצי לחול שניה דכבר אכל מקצתה אבל כאן איסור כניסה בכל זמן איתא עכ"ל ויש לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהנה איתא שם הלכה י' וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה, ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בהן שאין שבועה חלה על שבועה, והשיג עליו הראב"ד הא בתחלה לא נשבע אלא ליומא ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וכו', ותירץ בזה הכס"מ דמה לנו אף בסוף נשבע על אותו ככר לעולם, הא גבי היום אין כאן תוספות ולפיכך אם אכלה אותו היום אינו חייב אלא אחת ע"כ ולכאורה יש לפרש פלוגתייהו עפ"י מאי דאיתא במס' שבועות כ"ד ע"א דפריך הגמרא לר' יוחנן דמפרש שם מתניתין בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, בשלמא לאו משכחת לה דחיילא בכולל אעפ"י שמושבע ועומד, אלא הן שבועה שאוכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול הנבלות וליבטל שבועת הר סיני עיי"ש, א"כ ה"נ בנ"ד הא ליכא שבועה שניה בהן, כלומר שבועה שאוכל ולבטל הא דמושבע משבועה הראשונה שלא אוכל, דבאופן זה אף ע"י כולל לא חייל דמשוה"כ. ס"ל להרמב"ם דאינו חייב אלא אחד, דעפי"ז לא פליגי בהכי אם זמן הוה מוסיף, אכן אי אפשר לומר הכי דהא הרמב"ם גופיה כתב בפ"ה מה' שבועות הלכה י' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות ואכל כזית נבלות חייב אף משום שבועת ביטוי, שהרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים, אלמא דס"ל אף בכהאי גוונא אמרינן איסור כולל, ולא קשיא עליו מהגמרא דלעיל משום דמפרש שם באופן אחר דאיכא בהן אם אומר שאוכל סתם כמבואר בזה בכסף משנה בפ"ה מה' שבועות הלכה ה' עיי"ש לכן הדרך הנכונה היא לומר כמו שכתב האור שמח דפלוגתא של הרמב"ם והראב"ד הוא אם זמן הוה מוסיף, אולם נראה לי טעמייהו בהכי דהרמב"ם לשיטתו אזיל, דאמר בפרק ד' מה' שגגות הלכה ג' כל אלו שתאסור זו הערוה עליהם באיסור מוסיף, צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך שתאסור עליהן מתוסף אחר לזה, אבל אם אין מצויין אין אומרים הואיל אילו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן ומוסיף בה איסור לזה, שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח, וכן כיוצא בהן