שלמי ירוחם קמו

לילה מיום דהא ראוי לבא אל פתח אהל מועד למחר עכ"ל, הרי לא מפרש רש"י דלילה אינו מחוסר זמן, אלא מדגיש ומדייק דבשחוטי חוץ לא שנא לילה מיום דהא ראוי לבא למחר, כלומר כדבארתי, דלגבי שחוטי חוץ סגי בהכי דראוי למחר אעפ"י דהשתא אינו ראוי הרי בידו להמתין עד מחר להקריב, והשתא יש ג"כ להבין דברי התוס' שתירצו סתמא דלילה אינו מחוסר זמן, ולא מפרשי דס"ל כמאן דאמר לילה לאו מחוסר זמן דהא איכא פלוגתא ארוכה בש"ס בזה, אלמא דס"ל דלגבי שחוטי חוץ אליבא דכו"ע לילה לאו מחוסר זמן, כיון דיכול להמתין ולהקריב למחר שיהיה ראוי, דאין שום שייכות דינא דלילה דשחוטי חוץ לפלוגתא דהש"ס אם לילה מחוסר זמן כדבארתי ועפי"ד יתורץ קושית התוס' במס' חולין דף מ' ע"א תוד"א חייב, שהקשו אמאי חייב השוחט בשבת משום שחוטי חוץ הא אין מתקבלין בפנים דחטאת העוף ליתא אלא ביחיד ואין קרבן יחיד קרב בשבת ע"כ, אבל לפי"ד הרי ניחא דכיון דלמחר יתקבל בפנים, לא איכפת לן אם באותה שעה אינו מתקבל, דבהקרא דלא יביאנו לא נאמר שיהא ראוי באותו רגע כי אם סגי בהכי אם ימתין ויביאנו למחר כדהוכחתי לעיל ואין להקשות לפי"ד א"כ אמאי פטרינן אותו ואת בנו אם שחטן בחוץ כדאיתא במס' זבחים קי"ב ע"ב משום דאינו ראוי היום להביא לפתח אהל מועד, הא יכול להמתין עד למחר, הני מילי דליכא פסול בגוף הבהמה כי אם חסרון זמן גרידא כמו שוחט בלילה, אבל אותו ואת בנו אמנם דהזמן גרם הפסול להקרבה אבל הרי איכא פסול בגוף הבהמה, והא דאמר הגמרא התם בזבחים קי"ד ע"א ואי תני הני תרתי בעלי מומין ותורים שלא הגיע זמנן דפסולא בגופייהו, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קא אתי לה, הוא לאו דבאותו ואת בנו ליכא פסולא דגופא, אלא הגמרא מחלק דהני הפסול דאיכא בהו מגופייהו בא, וגבי אותו ואת בנו אמנם הפסול בגופייהו אבל מהיכן בא מעלמא, הילכך בכל הני לא חל הקרא דלא יביאנו כיון דפסול הקרבה בגופייהו, משא"כ בשוחט בלילה דליכא שום פסול בגופיה כי אם חסרון זמן גרידא דבהכי לא מיקרי אינו ראוי לבא לאהל מועד דודאי ראוי כיון דיכול להמתין עד מחר. ועפי"ד יתורץ ג"כ הקושיא השניה שהקשו שם התוס' בחולין דף מ', וז"ל ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן, שבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לא תעשה דשבת עכ"ל דלדידי פשוט דאותו ואת בנו הפסול בגופייהו אבל שבת אינו אלא מחוסר זמן כמו לילה דבהכי אמרינן ראוי לבא אל אהל מועד שימתין עד למחר, ואפשר גם לומר דזוהי כוונת התוס' ג"כ כדבארתי. אמנם אכתי יש להקשות אמאי שחט בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, הא התם הפסול בא מעלמא וליכא שום פסול בגוף הבהמה, ברם לא קשיא כיון דמחוסר מעשה ליתא בדינא דלא יביאנו דהוה כמו פסול בגוף הקרבן, וכדאיתא בהדיא במס' יומא ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה הא, וז"ל, ומחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג דלאו מעשה בגופן של שלמים הואיל ובהן נאמר הוה כמעשה בגופן עיי"ש, דדיינינן לה כמו בע"מ וכיוצא בהן של פסול הגוף הילכך פטור משחוטי חוץ, והנה המנה"ח שם רצ"ג חקר לפי הרמב"ם שפסק בפרק י"ח מעה"ק הלכה ד' שחט מחוסר זמן בתוך שבעת ימי הלידה בחוץ פטור הואיל ואינו מתקבל בפנים ובהלכה י"ד כתב דהשוחט בלילה בחוץ חייב, איך הדין בשוחט בחוץ בליל השמיני אם דיניה כמו תוך ז' ימים דהא לא חזי לפנים עד בוקר או דיניה כמו השוחט בלילה כיון דאין מחוסר להיות ראוי להקרבה רק לילה אחד וחייב כמו השוחט בלילה, ותמה בזה למה סתם הרמב"ם האי דינא דשוחט בחוץ בליל השמיני, אולם לפי מאי דבארתי לעיל דשאני אם הפסול רק בזמן ואין שום פסול בגופו, מהני דהפסול בזמן הוה פסול בגוף הבהמה, א"כ בליל השמיני אמנם מחוסר זמן רק לילה אחד, אבל הרי הפסול דלילה של יום השמיני הרי מלבד שאין מקריבין בלילה איכא פסול בגוף הבהמה כדכתיב בקרא ומיום השמיני והלאה ירצה, וכיון דאיכא פסול בגוף הבהמה הוה כמו אותו ואת בנו דלא חל הקרא דלא יביאנו ופטור משחוטי חוץ. והא דתמה למה סתם הרמב"ם שכתב רק שחט מחוסר זמן בתוך שבעת ימי הלידה ולא פירש הדין של ליל השמיני, אין שום תימא דנקט לשון התורה דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו, דממילא ידעינן ליל השמיני, דהא קיימ"ל במס' חולין פ"ג ע"א דבקדשים הלילה הולך אחר היום דלפניו, וכעין זה תרצתי בס' דברי ירוחם שילהי סימן מ"ה את קושית התוס' במס' ברכות. והנה המל"מ פ"ב מה' איסורי המזבח הלכה ו' כתב וז"ל דבמום עובר לא מצינו