שלמי ירוחם קמה

אהרן פרשה אמור שהביאו המל"מ פ"י מה' תרומות הלכה א' שסובר שם, דדין חומש בתרומה אינו אלא לאחר נתינתו לכהן ולא משעת הפרשה ניחא שפיר, דהא אם קטן המופלא סמוך לאיש הקדיש בהמה בגוונא דבא לידי הקרבה ודאי דאיכא מעילה בקרבנו כמו בכל קרבנות דעלמא, אלא דעל הקדישו גרידא ליכא מעילה, א"כ קרבן דהכא הוה כמו תרומה לאחר נתינתו לכהן, וכמו דבתרומה ע"י הפרשה גרידא ליכא חומש כמו כן בנדון דהקדש ע"י הקדשו גרידא ליכא מעילה, אבל המל"מ שם הוכיח דמשעת הפרשה גרידא נעשית התרומה קודש להתחייב בה חומש, א"כ ה"נ אמאי לא חייב קרבן מעילה על הקדשו של קטן, אך התירוץ פשוט דילפותא חטא חטא מתרומה הרי חשיב שם הגמרא בפרטות לגבי איזה דבר ילפינן, ואיכא הרבה דברים דלא ילפינן לגמרי, כגון נ"ד הקדשו של קטן דאיכא קרא זה הדבר דממעט מגזירה שוה זו, א"כ אמנם דגבי תרומת קטן איכא דינא דחומש, אבל גבי הקדשו של קטן מופלא הסמוך לאיש ליכא דינא דקרבן מעילה דגזיה"כ הוא. סימן סב. הלכות מחוסרי כפרה פרק ג' מהלכות כפרה הלכה ג'. במה דברים אמורים בזב בעל שתי ראיות. אבל בזב בעל ג' ראיות בליל שמיני דלאחר שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שוב על ג' ראיות אלו אלא קרבן אחד על הג' הראשונות, שאעפ"י שאין ג' אחרונות סותרות הרי לא יצא לזמן שראוי לקרבן, והלילה מחוסר זמן הוא לכל. ע"כ. אשכחן ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הלכה ה' אם נטמא בלילי יו"ט הראשון אעפ"י שטהר למחר פטור, אבל אם נטמא ביום הראשון ה"ז חייב להביא חגיגתו וראיתו בתוך ימי הרגל כשיטהר, ופירש בזה הלחם משנה וז"ל רבינו ז"ל פסק דלילה מחוסר זמן הוא, וכן פסק בפ"ג מה' מחוסרי כפרה כחזקיה, וכיון שכן פסק כאן דכשנטמא בלילה עדיין לא נראה לקרבן והו"ל כמו שנכנס טמא לרגל דפטור, אבל לדברי האומר לילה לאו מחוסר זמן היכא דנטמא בלילה הרי נראה לקרבן ויביא חגיגתו כשיעור עיי"ש, חזינן בהדיא מכל הני דהרמב"ם סובר דלילה מיקרי מחוסר זמן. אכן המנה"ח רצ"ג הקשה מהא דאיתא במס' זבחים קי"א ע"ב שהקשו שם התוס' אמאי שחט בחוץ בלילה חייב משום שחוטי חוץ, מאי שנא משלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות דפטור כדאיתא ביומא ס"ב ע"ב, ותירצו דלילה אינו מחוסר זמן אבל התם מחוסר מעשה, א"כ להרמב"ם דס"ל לילה מחוסר זמן לא סגיא תירוצם דהא לא ס"ל הכי. ונ"ל לחדש בזה דכל האי דינא דלילה מחוסר זמן דאשכחן בש"ס בכמה דוכתי אין לו שום שייכות ללילה דשחוטי חוץ, דהני מילי אם בעינן לומר להיות חל ראוי לקרבן עכשיו בלילה כיון שיהיה באמת ראוי למחר אלא שהלילה מעכב, כגון בזב שראה בליל שמיני ג' ראיות דבעינן שיצא לזמן שראוי לקרבן, לפיכך החקירה לפנינו אם בלילה מיקרי ראוי משום דלמחר הוה ראוי ממש, כמו כן בדינא דחגיגה אם נטמא בלילי יו"ט הראשון אם דיינינן שעכשיו בלילה מיקרי ראוי, וכן כל כיוצא בהן דאיתא בש"ס שקלא וטריא אם לילה מחוסר זמן מיירי בהאי גוונא דבעינן לדון השתא בלילה לראוי לקרבן כיון דלמחר הוה ראוי ממש, דדיינינן הדינא דלמחר להשתא כי אין הלילה מעכב אם לילה אינו מחוסר זמן, ואם מחוסר זמן לא דיינינן השתא בלילה ראוי, אבל בדינא דשחוטי חוץ לא איכפת לן שיהא השתא בלילה ראוי, דאפילו אם חשבינן לראוי כמו שהוא למחר ולא השתא, ג"כ חל האיסור דשחוטי חוץ בלילה, דעבר אהא דכתב בתורה ולא יביאנו, ואי דהשתא בלילה אי אפשר להביא, הרי אפשר לו לקיים להביא את הקרבן למחר, לפיכך אם אפילו לילה מחוסר זמן הרי עליו להביא מחר, דבקרא דלא יביאנו לא נאמר שיהא דוקא ראוי באותו רגע, אלא עובר על שחוטי חוץ בלילה דהא בידו להמתין עד למחר ולהקריבו בפנים עזרה, וזהו עיקר החילוק דבכל הני בעינן את הדין ראוי לקרבן שיתחשב השתא ראוי לפיכך אם לילה מחוסר זמן לא חשבינן השתא ראוי, משא"כ בשחוטי חוץ לא בעינן שיהא השתא ראוי כי אם סגי בהכי שיהיה ראוי למחר, לפיכך אף אם לילה מחוסר זמן לא שייך לדינא דשחוטי חוץ, ואמרתי זאת לפני הגאון האמיתי בעל החזון איש שליט"א ואמר לי בהאי לישנא שזו תורת אמת. ויש להוכיח לדברי מהא דאיתא ברש"י זבחים קי"א ע"ב, וז"ל שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב דבשחיטת חוץ לא שנא