שלמי ירוחם קמד

להקדים הקדשו להקרבתו, והא מופלא הסמוך לאיש יכול שפיר להקדיש דלגבי הקדש חשבינן ליה לבר דעת וגם לענין עונשין אם עבר על הקדשו, אלא מאי איך יקריבנו סוכ"ס לגבי קרבן הריהו קטן, דהא לא איתרבי אלא לענין הקדשו, אבל הקרבן מחויב להיות של גדול ומהיכא תיתי דחשבינן ליה בר דעת להבאת קרבן, לא קשיא דהא איירי בזיבה וצרעת דלא בעינן דעת בעלים, כדאיתא במס' נדרים ל"ה ע"ב הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה, לפי"ז הרי הירושלמי פשוט דלענין להקדיש חשבינן ליה לבר דעת כדיליף מקרא, ולענין זה שקטן לאו בר חטא הוא הרי זיבה לאו משום חטא, ואם לגבי עצם הקרבת הקרבן הא לא בעינן במחוסרי כפרה דעת בעלים משוה"כ יקריב מיד. אבל בנדון דשפחה חרופה בבן ט' שנים ויום אחד הרי קטן גמור הוא דלאו בר דעת הוא ואינו בר חטא ולא בר עונשין, אלא דהתורה ריבתה דלגבי שפחה חרופה חטאו חטא והוה עונשו קרבן, אבל איך לקיים את העונש אחרי איכא דינא באנפי נפשיה בכל הקרבנות שבעולם דצריך דעת בעלים, והאי קטן לאו בר דעת הוא, ואין לומר כיון שחייבה תורה קרבן מחויב להביא אף שאינו בר דעת, דהא אפשר לקיים את העונש של קרבן וגם לקיים את הדין דכל הקרבנות דצריכין דעת בעלים, כיצד ימתינו עד שיגדיל ואז יביא קרבנו, משום זה פסק הרמב"ם דאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת, ובכן לא דמי בתרתי דהירושלמי איירי בקטן שיש בו דעת להקדיש ובקרבן של מחוסרי כפרה דלא צריך דעת, והרמב"ם איירי בקטן שאין בו דעת ובקרבן אשם שצריך דעת דהחילוק בולט כדבארתי אמנם כל האי דינא דירושלמי אינו אלא בזיבה וצרעת דלאו משום חטא הוא כי אם משום דאיתיה בדין טומאה, אבל בחטא הרי הירושלמי גופיה מביא דבחלב ודם אינו מביא קרבן משום דליתיה בעונשין, וכדפסק הרמב"ם בה' נדרים פרק י"א הלכה ד' קטן הסמוך לאיש אעפ"י שנדריהם קיימים אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו ב' שערות, והתם כוונת הרמב"ם עד שיגדילו ואז יחללו את נדרם, אבל שימתינו עד שיגדילו דאז לוקין על חילול דמעיקרא, דהא אף קטן מופלא הסמוך לאיש לאו בר עונשין הוא דחטאו לאו חטא, דלא איתרבי אלא לענין שנדרן נדר והקדשן הקדש, אבל אם אותו קטן אוכל מה שהקדישו אינו לוקה דס"ל כרב כהנא ור"ל ור"י דפליגי ארב הונא שסובר דלוקה, וטעמא דאינו לוקה אי אפשר לומר דאמנם חטאו חטא אלא דאי אפשר לקיים את העונש, דהא מלקות לא בעי דעת דגם אינו בר דעת מרגיש בהכאת גופו, אלא פשוט משום דלאו בר חטא הוא וכדאמר הירושלמי דליתיה בחטאת חלב ודם, רק זיבה וצרעת חייב בקרבן משום דלאו כפרת פשע הוא. ברם מהירושלמי נראה דקטן מופלא הסמוך לאיש כמו דאמרינן דיש בו דעת לגבי הקדשו הקדש, כמו כן חשבינן ליה בר דעת להביא קרבן דמיקרי קרבן איש, מדבעי התם מהו שיביא חגיגה מאחר שהוא חובה אינו מביא, או מאחר שהוא משנהו לשם שלמים כלומר דיוצא בהם משום שלמי שמחה יכול להביא, והא בשלמים הא בעינן דעת בעלים ואיך יביא, תיפוק ליה דהקרבן כמו נדבה בלא שום חובה אבל סוכ"ס הרי קטן הוא וצריך דעת, אם לא שנאמר דחשבינן ליה לבר דעת גם לענין הקרבת קרבן, דהתם לא משמע להמתין עד שיגדיל וכל זה צריך בירור, אמנם משמע כן מהא דאיתא ברמב"ם פרק ב' מה' נזירות הלכה י"ג קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה"ז נזיר ומביא קרבנותיו וכו' עיי"ש, דמשמע שם בהדיא דמביא הקרבנות בקטנות דחשבינן ליה לבר דעת כיון דהוא מופלא הסמוך לאיש. והנה ברמב"ם פרק י"א מה' נדרים הלכה ה' גבי קטן מופלא הסמוך לאיש, איתא הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה משום דנדריהם נדרים מן התורה, ותמה שם המל"מ אמאי לא ביאר אם נהנה הגדול מן ההקדש בשוגג אם יתחייב קרבן מעילה, ובפ' יוצא דופן דף מ"ו אמרינן לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לבל יחל, יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר, כלומר איסורו איסור רק בבל יחל ולא לקרבן מעילה, א"כ אמאי לא ביאר לא כאן ולא בהלכות מעילה ע"כ עיי"ש. ולכאורה יש לחקור גבי תרומה אם אוכל זר בשוגג חייב קרן וחומש הרי החומש בתרומה כמו קרבן מעילה בהקדש, כדאיתא במס' שבת ס"ט ע"ב מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי, ולא מצינו בכל מקום לומר דעל תרומה של קטן מופלא סמוך לאיש אם אכל זר בשוגג דליפטר מחומש, א"כ כמו בתרומתו איכא דינא דחומש כמו כן צריך להיות על הקדשו דין מעילה, דהא ילפינן במס' מעילה י"ח ע"ב חטא חטא מתרומה, בשלמא להקרבן