שלמי ירוחם קמג

לן הגמרא דחיישינן שמא ימות, וכדפירש"י שם לשמא ימות ודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי עיי"ש, אבל בנ"ד איך אפשר לומר החשש שמא תפיל הא איכא רובא כנגד דרוב יולדות בני קיימא ואיך מרעינן לרובא שכנגד, בעל כרחך צריכין לומר דודאי לא חיישינן שמא תפיל, א"כ שוב קושיתו הרי איכא חיוב חטאת. לכן נ"ל לתרץ דשאני חטאת דמביאין רק על ודאי חטא שעשה בשוגג ולא על ספק, אלא מאי דניזיל בתר רובא והוה כמו ודאי, הרי אף ברובא דאזלינן בתריה אינו אלא היכא דליכא לברורי, אבל היכא דאיכא לברורי אף ארובא לא סמכינן, ובנדון דידן הרי אפשר להמתין איזה חדשים עד שיתברר אם תפיל, דעכשיו אכתי אין מביא חטאת משום ספק חולין בעזרה, דכעין זה איתא בסימן א' בטוי"ד בב"י שם שפסק בהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומותר לאכול משחיטתו, במה דברים אמורים כשאינו לפנינו דאז סמכינן ארובא. אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, משום דהיכא דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן ארובא, וגם בארתי בזה בס' דברי ירוחם סימן מ"ז עיי"ש, א"כ אפשר לומר דהירושלמי סובר כדברי הב"י, ואין לחלק דהתם אפשר לברר תיכף דהרי השוחט לפנינו, אבל בנ"ד צריכין להמתין עוד זמן, דמה לי לגבי חטאת אם אפשר לברר מיד או שיברור בעוד איזה חדשים, בכהאי גוונא ודאי שאינו רשאי להביא חטאת מיד משום חששא דחולין בעזרה ומוטב להמתין עד שיברור, דבכאי גוונא הא ליכא דינא דבל תאחר. תדע דהירושלמי ס"ל הכי, מדאיבעיא ליה דוקא גבי אשם תלוי, אם מביא היכא דאיכא לברורי ולא לגבי חטאת, היינו דחטאת בעינן ודאי שחטא דאז מחויב להביא, ולא סמכינן ארובא כיון דאיכא לברורי דהוה כמו ספק בעלמא אבל גבי אשם תלוי דלא בעינן ודאי דכל עיקרא דאשם תלוי בא על הספק, לכן בעי אם מביא מיד אשם תלוי כדי להגן מן היסורים משום דסוכ"ס עד שיבורר הוה הספק שריר וקיים, או כיון דאיכא לברורי אף מגדר ספק יצא דהא אפשר להמתין עד שיהיה ודאי, ופשיט לה דאף אשם תלוי אינו מביא, וההסבר פשוט דאשם תלוי אמנם בא על הספק אבל כיון דאיכא לברורי אף ספק לא הוה. וכעין זה איתא ביו"ד ה' נדה סימן ק"צ סעיף ל"א מצאה כתם ואין לה במה לתלות, והדבר מסופק אם הוא דם או צבע, מעברת עליה ז' סממנים אם עמד בעיניו ה"ז צבע וטהורה, ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק, ואמאי טמאה מספק הא ספיקא דרבנן לקולא, פירש בזה המגיד משנה כיון דאפשר לברורי אין זה נקרא ספק, לפי"ז אפשר להביא ראיה מזה הירושלמי דאין מביא אשם תלוי אעפ"י דעכשיו ספק רק כיון דאיכא לברורי לא מיקרי ספק לדברי המגיד משנה דאמר הכי כדבארתי. סימן סא. פרק ט' מהלכות שגגות הלכה ג'. בן ט' שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת, ע"כ. ופירש הכסף משנה מקורו מהתו"כ איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן ט' שנים תלמוד לומר ואיש, נשאלתי במכתב מהרב הגאון ר' שלמה טנביצקי שליט"א מירושלים, אהא שכתב רבינו שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת, מהא דאיתא בירושלמי תרומות פ"א הלכא א' חטאת חלב אינו יכול שאין לו חטאת חלב, דם אינו יכול שאין לו חטאת דם, כלומר דקטן לאו מחויב חטאת הוא, מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת, מאחר שהוא חובה אינו מביא, או מאחר שהוא מטמא בהן דקטן אפילו בן יום אחד מטמא בזיבה וכן בצרעת מביא, פשיטא לך שהוא מביא ע"כ, אלמא מדברי הירושלמי דבדבר שהקטן איתיה בדינא כגון זיבה וצרעת יכול להביא את קרבנו, א"כ אמאי לא פסק הרמב"ם ג"כ בנדון דשפחה חרופה דיכול להביא מיד את קרבנו כיון דאיתיה בהאי דינא דקרבן דאיתרבי מקרא, אלא פסק דאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת, מאי שנא קרבן של זיבה מקרבן של שפחה חרופה דהתם אינו צריך להמתין עד שיגדיל עכ"ד, אולם תירצתי שאין שום דמיון מהתם להכא בתרתי, דהירושלמי הא מיירי במופלא הסמוך לאיש דנדרו נדר והקדשו הקדש, כדאיתא במס' נדה מ"ו ע"א אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו, כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, דאע"ג דבמילתא אחריתא לאו בר עונשין הוא, מרבינן מקרא כיון שיודע לפרש לשם מי נדר, משוה"כ כיון דיכול להקדיש שייך גביה למימר ג"כ להביא קרבן זיבה, דאמנם כל קרבן בעינן שיקדישנו קודם כדאיתא בתו"כ ויקרא א' קרבן לד' מלמד שצריך