שלמי ירוחם קמ

בס' שערי יושר שער ה' פרק ז' יצא שם לחלק בין הני מתנות כהונה הבאים מחמת גידולי קרקע דמצות נתינה דילהו הוה מצוה בפני עצמה שלא מחמת השבת ממון לבעליהן, משא"כ בבכור דמצות נתינה שלו הוה כמצוה האמורה בתורה בשאר חיובי ממון, דכיון דפטור משום המע"ה פטור לגמרי, א"כ שאני ביכורים מבכור. והא דהקשו התם מהתוס' ב"ב פ"א דאמר דדמאי אינו אלא ספק מדרבנן אין צריך לקיים מצות נתינה מדייק מזה הרש"ש דעת התוס' דאילו ספיקא דאורייתא צריך לקיים בכל מקום מ"נ אף בבכור והקשה מהא דקיי"ל ספק בכורות המע"ה, אולם אני בארתי בס' דברי ירוחם סימן ג' דהתוס' אזיל שם אתירוצא דהרשב"א דאיירי היכא דשלו ממנ"פ אינו, בהאי גוונא מכיון התוס' לומר שאני בין מצוה דרבנן לדאורייתא, כלומר דבמצוה דרבנן אינו מחויב לקיים אף היכא דשלו ממנ"פ אינו, אבל במצוה דאורייתא היכא דשלו ממנ"פ אינו מחויב לקיים מצות נתינה, אולם היכא דהספק הוא אם שייך לכהן או שייך לו בהכי אף במצוה דאורייתא כגון ספק בכור אינו מחויב לקיים מ"נ מספיקא עיי"ש. סימן נט. הלכות שגגות פרק ב' מהלכות שגגות הלכה י"ד. שחט קרבנות יחיד שאין דוחים את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה, ואין זורקין את הדם, ואם עבר וזרק דמם לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו ע"כ. ופירש בזה האור שמח וז"ל כן הגירסא בתוספתא מנחות פרק ה' לפנינו, אמנם נראה ברור דהגירסא מהופכת, וצריך להיות ואם עבר וזרק דמן כו' עלו לבעלים לשם חובה והבשר מותר בהנאה, אבל קודם זריקת דמים אז הבשר אסור בהנאה אף בקדשים קלים, דאע"ג דאין בהן מעילה לא נהנין עד שיזרק הדם עכ"ל, אמנם קושיא עצומה היא, וכדאמר המל"מ בפ"ב מה' מעילה ה' א' וז"ל כתבו התוס' בפ"ק דנדרים דאף דקיימ"ל דאין מעילה בשלמים איסורא דאורייתא מיהא איכא, וכן פירש"י בפרק כל שעה דף כ"ז ד"ה בעצי שלמים עיי"ש, א"כ איך פסק הרמב"ם שהבשר מותר בהנאה קודם זריקה, אמנם הרמב"ם אינו מושבע לסבור כהתוס' ורש"י ואפשר דפליג עלייהו בהכי, אבל שפיר העיר בזה הגאון ר' יעקב קלמס שליט"א מהגמרא כ"ח ע"א בראש השנה בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו, והתם קודם זריקה נתלש הקרן דאי לאחר זריקה אף במעילת עולה ליכא כדפירש"י שם, לפיכך דבריו הבשר מותר בהנאה צע"ג. ואני מוסיף עוד להקשות אעיקרא דמילתא איך שייך לומר גבי בשר מותר בהנאה ולא באכילה, הרי קיימ"ל במס' פסחים כ"ד ע"ב כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, וכדכ' הרמב"ם בפרק ה' מה' יסודי התורה הלכה ח' דכל איסורי הנאה אינו אלא דרך הנאתן, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה וכו' שאין בהן הנאה לחיך ה"ז מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן איסורין אפילו שלא כדרך הנאתן, ופירש הכס"מ משום דלא כתיב בהו אכילה עיי"ש, א"כ איך שייך הדין הבשר מותר בהנאה ממנ"פ אם דרך הנאתו ע"י אכילה הרי אסור משום אכילה, ואם שלא ע"י אכילה תיפוק ליה הא כל איסורי הנאה שבתורה בהאי גוונא מותר וצ"ע אך יש לתרץ עפ"י מאי דכ' המל"מ בפרק ה' מה' יסודי התורה דמכירת איסורי הנאה מיקרי דרך הנאתן, דאם מכר איסורי הנאה לוקה כמו נהנה דרך אכילתן, דעומד למכירה כמו להנאה דרך אכילה, שהרי נבלה לא למדנו שתהא מותרת בהנאה כי אם מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור עיי"ש, א"כ אפשר לומר הבשר מותר בהנאה כלומר למכור לעכו"ם או אף לישראל קודם זריקה ואם עבר וזרק, זאת אומרת מותר בהנאה כלומר למכירה דאם מכר מכירתו קיימת. ובעצם קושית האור שמח אמאי הבשר מותר בהנאה קודם זריקה, כדי להקל את חומר הקושיא, נ"ל דאפשר דאיירי בקדשים קלים וס"ל כר"י הגלילי דממון בעלים הן, וכדהוכיח הקצוה"ח בסימן ת"ו עיי"ש, גם הלחם משנה בפרק ח' מנזקי ממון דייק שם מהא דכ' הרמב"ם דכל הקדשים שחייבים בהן מעילה אין בהן דין נזקין, הרי משמע דאלה שאין בהן מעילה יש בהן דין