שלמי ירוחם קלט

ותמה אני הרי הרמב"ם בפ"ב מה' שחיטה ה' ג' כ' כל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות, אלמא מדלא לקי ס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ואפי"ה ס"ל כרש"י דלא נשחט לא במקדש ולא במדינה מדפסק יאכל במומו כדבארתי לעיל, ולא איכפת ליה ס"ק המצוה משום דחייש לחולין בעזרה, ואפילו להכס"מ דמסיק שם דהרמב"ם באמת ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, והא דסגי במכת מרדות מפני שלא נאמר בהן לאו, א"כ אכתי קשה הא ס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ אמאי אינו סובר כהתוס' לומר דישחטנו בעזרה ויבדקנו אם זכר או נקבה, ועוד איתא בהדיא ברמב"ם פרק י"א מה' שגגות הלכה ב' וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה, אעפ"י שסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא וספק דאורייתא מן התורה לקולא ובלא"ה אי אפשר כוונת התוס' הכי, הרי תהיה סתירה גלויה מהגמרא דמס' בכורות דבמשנה נאמרה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה וחשיב בהו ת"ק טומטום ואנדרוגינוס, ר"ש אומר אין לך מום גדול מזה, וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד, ע"ז אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא, משמע דגם ר"ש וחכמים מודים לת"ק דטומטום אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה, א"כ מהיכא תיתי ליה להתוס' לומר בגוונא דאיכא סתירה גלויה מהתם. ברם המעיין שפיר בתוספות יראה שטעה אותו גאון זצ"ל בקושיתו, דמעולם לא אמר התוס' דטומטום שהוא ספק בכור ישחטנו ויבדקנו, ומאי דאמר התם אזיל אמתניתין דתמורה על מימרא דרשב"ג שסובר ילדה טומטום אין קדושה חלה עליהן בין קדושת האם ובין קדושת פיו, ע"ו הקשו התוס' לרב חסדא שסובר טומטום ספק הוא, א"כ אמאי סובר רשב"ג דאין קדושה חל עליה, אמאי לא חלה ואי דהוה ספק ישחטנו במקדש ויבדוק אם זכר או נקבה, דבהכי הא ליכא חששא דחולין בעזרה, דקושית התוס' וישחטנו לא אזיל אדלעיל אלא על לקמן אדברי רשב"ג, והנה מצאתי בהרש"ש שם שכ' פירוש התוס' ג"כ הכי, אין שום מקום לקושיתו ודוק והנה הלחם משנה פ"ד מה' אישות הלכה י"א אהא דפסק הכא דטומטום הוה ספק בכור משמע דס"ל כרב חסדא דהוא ספק זכר ספק נקבה, הקשה הרי לרב חסדא פריך שם הגמרא בכורות מ"א מכמה ברייתות דהשוו שם בחדא מחתא טומטום ואנדרוגינוס, ומשני דלרב חסדא סמי מכאן טומטום, ואילו הרמב"ם מביא כל הני דינים של הברייתות הללו ולא להוציא טומטום דזהו דלא כרב חסדא, לכן תירץ וז"ל ונ"ל לומר דלעולם פוסק הרמב"ם דלא כרב חסדא כדפירשית וטומטום ואנדרוגינוס שוים שאין בהן קדושה כלל, ומה שכ' נולד טומטום ר"ל אפילו שנקרע ונמצא זכר, מ"מ כיון שבשעת הלידה היה טומטום יש להחמיר בו מספק, דדילמא זכר ודאי בשעת לידה קאמר רחמנא, או דילמא אפילו שלא בשעת לידה וזה דקדק במה שכתב נולד טומטום ולא קאמר טומטום, ואמר נולד לומר שבשעת הלידה היה כן ואין עתה, ודין זה הוציא הרמב"ם מן הסברא וכו' עיי"ש וקשה לי מהא דאיתא במס' ב"ב קכ"ז ע"א גבי אדם טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אינו נימול לשמונה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, וכתב הב"י ביו"ד סימן רס"ו דהרמב"ם לא ס"ל להא דרב שיזבי מדלא הזכיר בהלכות מילה, אלא ס"ל נימול לשמונה כלומר אם חל בשבת, א"כ ומה התם דכתיב בהדיא וילדה זכר אפי"ה ס"ל דלא תלי בשעת לידה ודחי שבת, כש"כ בנדון דבכור בהמה אם נקרע ונמצא זכר דהוה בכור ודאי, אך מצאתי בנו"ב ליו"ד קס"ג שחולק על הב"י ומפרש דאפשר דס"ל כרב שיזבי, אגב מצינו שם כמה דינים באותו סוגיא כגון אינו ממעט בבכורה דס"ל דלא חשבינן ליה זכר בשעת לידה, אגב הלח"מ בעצמו כתב שפיר דמקורו מצד הסברא וכ"ז צריך ביאור אבל אכ"מ להאריך. אכן יש להקשות מהא דאיתא ברמב"ם פ"ד מה' בכורים הלכה ד' הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע, וכיצד הוא עושה מקדיש אותן תחילה לבדה"ב מפני שהן ספק חולין וכו', והכהן פודה אותן מיד ההקדש ומפריש מהן תרומה ומעשר מפני שהן ספק חולין, ונותן המעשרות שלהן לכהנים שמא בכורים הן וכו' עיי"ש, אלמא עושים כל התחבולות כדי לקיים מצות נתינה וכדמפרש לן הגמרא ב"ב פ"א, א"כ ה"נ אמאי ימתין עד שיפול בו מום יקדישנו על תנאי אם נקבה תהיה שלמים ואם זכר לכהן, כלומר יבדקנו אחר שחיטה אם זכר או נקבה משום חולין בעזרה ליכא חששא דהא מקדישו על תנאי, אולם בלא"ה קשה מבכור דקיימ"ל בש"ס ספק בכורות המוציא מחבירו עליו הראיה, דאינו מחויב לקיים מצות נתינה מספק, וכבר העיר בזה השעה"מ באופן אחר והגאון ר"ש שקאפ זצ"ל