שלמי ירוחם יד

רש"י סובר הכי, כדמוכח במס' תמורה כ"ג ברש"י ד"ה, יאכלו וז"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה, ל"ק יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה וכו', הרי מבואר דרש"י סובר דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא דכניסת חולין לעזרה לפי"ז הרי אפשר לפרש כוונת רש"י דתמורה הא דכתב דוולדה חולין איכא דינא דחולין בעזרה אלא דשרי לשחוט בפנים משום האם, לאו אשחיטה קאי דודאי מודה לרבנו גרשום דעל העובר ליכא דינא דשוחט חולין בעזרה דהא לאו בר זביחה הוא, אלא כוונתו לעצם הכנסת העובר דאף בלא זביחה אסור להכניס לעזרה דהא חולין הוא, ע"ז פשט ר"י כיון דאי אפשר לשחוט את הבהמה בעזרה בלי העובר בכהאי גוונא מותר להכניס גם את הוולד, ורבינו גרשום אפשר דס"ל דהכנסה גרידא בחולין לעזרה ליכא איסורא כדס"ל התו' והרשב"א שמביא המל"מ שם, לפיכך מפרש כל האיבעיא הוה משום שחיטת העובר בעזרה, ע"ז אמר ר"י מי קרינא וזבחת הא לאו בר זביחה הוא, רק אכתי יש לפקפק דשמא רש"י שסובר אסור להכניס חולין לעזרה אף לא להקרבה אינו אלא מדרבנן דבאמת הרמב"ם ס"ל הכי, ואם מדרבנן אין מקום לפרש בהאי גוונא האיבעיא דתמורה דהא התם איירי, לענין איסור דאורייתא מדמייתי קרא לכן נראה לי לתרץ באופן אחר, עפ"י מאי דיש לחקור בהאי דינא דעובר ניתר בשחיטת האם, אם דעובר בתוך האם מיחשבא כבשר בעלמא ואינו טעון שחיטה בפני עצמו, או דעובר מיחשבא כבהמה בעלמא וטעון שחיטה, אלא דהקרא דכל בבהמה מחדש לן דבשני סימנין של האם הוה זביחה ג"כ על העובר, דבזמן שהעובר בתוך הבהמה השני סימנין הנשחטין של הבהמה הן זביחתה של העובר ג"כ דהוה כמו שזובח את האם וגם את העובר, ומאי דליכא איסור דאותו ואת בנו בעובר, היינו משום דהיכא דהוה ע"י שחיטה אחת ליכא האי איסורא, אע"ג דהשחיטה של הבהמה אזלא ג"כ כשחיטה על העובר, ונפ"מ לדינא לגבי חולין בעזרה, דאם אמרינן דהעובר אינו טעון לגמרי שחיטה דניתר רק כבשר בעלמא ליכא בזה איסורא דשחיטת חולין בעזרה דהא לאו בר זביחה הוא, אבל אם נאמר דבאמת טעון שחיטה אלא דשחיטת שני הסימנים של הבהמה הוה ג"כ זביחה על העובר, א"כ כאשר שוחט את הבהמה של הקדש והעובר של חולין בתוכה, מיקרי שפיר שוחט חולין בעזרה על העובר שהוא חולין ולכאורה אפשר לומר דהגיון זה מצינו בחולין דף ע"ד ע"א בהא דקא בעי שם רב הושעיא, הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו, תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן וכו', לרבנן במעי אמו לא שייכא שחיטה כלל דלאו בר זביחה הוא, או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, ופירש"י וז"ל ד' סימנים באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו, דזוהי הכוונה אם העובר כבשר בעלמא לא מהני מאי דשחט את העובר בפני עצמו דמחתך בבשר הוא או דטעון זביחה, הילכך אם שחט את העובר בפני עצמו אעפ"י שעצם הבהמה לא שחט ג"כ מהני, דאמרינן ד' סימנים אכשרה רחמנא, או שני הסימנין של האם או שני הסימנין של הוולד עצמו, וכיון דהגמרא שם לא פשט את האיבעיא זו, איכא למימר דרבינו גרשום תפס הסברא דהעובר הוי כבשר בעלמא לפיכך אמר טעמא דלאו בר זביחה הוא, ורש"י נטה לאידך סברא דאמנם העובר טעון שחיטה אלא דהשני סימנין של האם הוה שחיטה ג"כ לגבי העובר, הילכך מפרש טעמא דשחיטת חולין בעזרה על הוולד, ורמז לזה דרש"י ס"ל הכי, מצאתי במס' בכורות י"ב א' בסוגיא מהו לפדות בבן פקועה שם ד"ה שה, וז"ל ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי, אלמא דאזיל לשיטתו דמיקרי שחוט ע"י שני הסימנין של האם, דאי לא"ה כיון דחי הוא מהיכא תיתי למימר דהוה כבשר שחוט בעלמא. ועוד נ"ל ליישב את קושיתי על רש"י דתמורה אמאי לא תפס טעמא דרבינו גרשום דעובר לאו בר זביחה הוא באופן אחר לחדודי בעלמא, עפ"י מאי דאיתא ברמב"ם פרק י"ב מה' שחיטה ה' י' שכתב מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא וכו' עי"ש, כלומר דליתא איסורא דאותו ואת בנו בשחיטת מעוברת משום דעובר ירך אמו הוא, ויש לתמוה מעולם לא שמענו שיהא האי דינא דשוחטין מעוברת תלוי בהאי דינא דעובר ירך אמו, תדע דכו"ע סברי דשוחטין מעוברת, ובעובר ירך אמו אשכחן פלוגתא בכמה מקומות בש"ס, ועוד איך נפרנס את המתניתין דחולין דאיתא בהדיא דשוחטין את המעוברות אליבא דאמוראי דסברי עובר לאו ירך אמו. אך עפ"י חקירתי דלעיל, אם עובר הוה כבשר בעלמא ואינו טעון שחיטה, או גם עובר טעון שחיטה רק שני הסימנין של הבהמה זוהי שחיטתו, אפשר לומר דהרמב"ם מרמז לנו את ההגיון דעובר לא טעון שחיטה