שלמי ירוחם קלו

המשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים, ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרין ע"כ עיי"ש, אלמא עיקר החילוק אם הוא יכול לעשותו או לא, ואם דבר זה האסור יכול האדם לעשותו הוה דבר הנדור, כגון הקדש שהוא דבר האסור מן התורה אבל כיון דהאדם יכול לעשותו ועשה מיקרי דבר הנדור, אעפ"י שכל האיסורים על אותו דבר הוה הא דרמי רחמנא עליה, דאי לא"ה הו"ל להרמב"ם לומר פשוט דנדר הוה איסור חפצא וחזיר איסור גברא שהתורה אסרה, אולם לפי"ד ניחא דאיכא מילי שהתורה אסרה אפי"ה הוה דבר הנדור כי דהאדם יכול לעשותו וע"י רמי רחמנא האיסורים והנה מסיק שם עוד האבני מלואים להקשות גם על הרשב"א, וז"ל אלא דאכתי צריך התבוננות להבין טעם הדבר, אמאי אין הנדרים חלים בנודר שלא לאכל נבלות, ובנדר שלא לאכל מצה הנדר חל ומשום דאין החפץ מושבע עליו כמבואר ברשב"א ובר"ן, וא"כ ה"נ באיסורים אין החפץ מושבע עליו ויחול הנדר על החפץ של איסור כמו שחל על החפץ של מצוה עכ"ל ונ"ל דלא דמי דאמנם מצות מצה אין החפץ מושבע עליו רק דהוא משום דין התורה מושבע לאכל מצה, אבל גבי איסורים נבלות וטריפות אפשר דס"ל להרשב"א דלא כהר"ן שסובר דכל האיסורים אינם אלא איסור גברא דמשו"ה חלין עליהם הנדרים דהן איסור חפצא, אלא ס"ל דגם כל האיסורים נבלות וטרפות איכא בהו ג"כ איסור חפצא, והדעת הכי ג"כ נוטה לא לחלק לומר דהגברא אסור בהן ובחפצא ליכא האיסור, משוה"כ ניחא שפיר דס"ל דאין הנדרים חלין על האיסורין, דאין איסור חפצא חל על איסור חפצא דכמו שהר"ן בעצמו בנדרים י"ח ע"א ד"ה הילכך סובר דנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו עיי"ש, כמו כן ס"ל להרשב"א גבי כל האיסורין, ובסברא זו הוא דפליגי הר"ן והרשב"א דהר"ן סובר דאיסורין איכא בהו רק איסור גברא הילכך חל עליהן נדרים דהן איסור חפצא, והרשב"א סובר דגם באיסורין איכא איסור חפצא הילכך לא חלו נדרים עליהן, והא דלא תפסי נדרים אם אומר כבשר חזיר לאו משום דליכא בהו איסור חפצא, אלא משום דבעינן כי ידור בדבר הנדור דאפשר לעשות האיסור כדהוכחתי מדברי הרמב"ם לעיל ועפי"ד יתורץ שפיר הא דאיתא במס' שבועות דף כ"ד ע"א דאמר התם ר"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן, והקשה התוס' וז"ל וא"ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא, וכן האוכל גיד הנשה, של עולה בסוף פרק גיד הנשה וי"ל דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן, אבל מוקדשין שאסורים על כל העולם אמרינן עכ"ל ונתקשה בזה האבני מלואים שם סימן י"ב וז"ל לכאורה אינו מובן מאיזה טעם נחלק ביניהם, ברם לדידי ניחא דאם אוסר על עצמו אינו אלא נדר ואף אם אוסר על כל העולם בלשון איסורא דנדר ג"כ לא אמרינן בהכי איסור כולל, והא דהזכיר התוס' רק דאסר על עצמו היינו משום דכך נאמר במתניתין אבל מוקדשין דאסור לכל העולם ע"י שאסר בלשון הקדש, ודינא דהקדש הוה כל איסורין שבתורה דאחר שהקדיש רמי רחמנא את האיסור לכל העולם הילכך אמרינן בהקדש איסור כולל כמו בנבלות וטריפות דאין שום חילוק ביניהם רק בזה, שנבלות אין ביד האדם לעשות איסור זה והקדש יכול כדבארתי לעיל, כי חילוק גדול בין נדר להקדש, והנה בחולין פ"ט ע"ב גיד הנשה נוהג במוקדשין מפרש רש"י למ"ד איסור חל על איסור והתוס' מפרשים מוקדשין דחמירי חל על גיד ותיפוק ליה דמוקדשין איסור חפצא וגיד איסור גברא משו"ה חל, אלמא דס"ל דמוקדשין ג"כ הוה כמו כל איסורין שבתורה כדבארתי ודוק. הלכות בכורות סימן נז. פרק א' מה' בכורות הלכה ד'. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר ה"ז קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך ואם לא הקדישו ה"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא ע"כ. ופירש בזה המל"מ דבסוף פרק המקדיש שדהו מחלוקת ר' ישמעאל ורבנן, ופסק כרבנן, אבל הקשה מהא דאיתא במס' חולין קל"ז דחשיב שם חלוקי דינים בין בכור וראשית הגז ובין מעשר בהמה בקדושה ומכירה, במכירה זו פשוט דבכור יכול כהן למכרו וכן גז אבל מעשר אינו נמכר שנאמר לא יגאל, בקדושה פירש"י