שלמי ירוחם קלה

האיסורין לקיים כבר כתבנו דעת הר"ן ז"ל, וטעמו דס"ל דחיילי משום דנדרים איסור חפצא, ואיסורין אינן אלא איסור גברא וכי אמר קונם מיתוסף עליה איסור חפצא עיי"ש, ודעת הרשב"א בתשובותיו דאע"ג דנדרים חלין לבטל את המצוה כמו קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל, מ"מ בקיומם אינן חלין כגון קונם שלא אוכל נבילות וטריפות דאין איסור חל על איסור עיי"ש, ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה לדעת הרשב"א, מהא דאמרינן בכריתות גבי הא דאוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד, ומפרש לה בש"ס מוקדשין חל על איסור חלב מגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי על החלב, וכתבו תוספות בכמה מקומות דאיסור הנאה לא הוה איסור מוסיף אלא איסור כולל שחל על שאר הבשר, אלא דקרי איסור חמור משום דבכולל נמי בעיא איסור חמור כמש"כ תוס' גיד הנשה דף ק"ב, ותיפוק ליה דמוקדשין הוה איסור חפצא דהא נדר הוי האומר כקרבן כאימרא ומוקדשין הוי נדר גמור ואיסור חפצא חייל על שאר איסורין, אע"כ מוכח מזה כדעת הרשב"א, וכן בכריתות ס"פ ספק אכל מייתי לה מקרא דמוקדשין אא"ח ע"א דכתיב כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים למעילה עיי"ש, ותיפוק ליה דאימורין הו"ל איסור חפצא וחייל על האיסורין, ואע"ג דבשר קדשים קלים לאחר זריקה תו לא מיקרי דבר הנדור היינו הבשר כיון שיש להם היתר אכילה, אבל אימורין דלגבוה סלקי לעולם הו"ל דבר הנדור וא"כ הו"ל איסור חפצא, ואמאי בעיא דליהוי איסור כולל או מוסיף, ודאי מוכח דאין הנדרים חלין על האיסורין וזו ראיה ברורה. ולי נראה לערער על עצם יסודו דמוקדשין הוה איסור חפצא דמהיכא תיתי ליה, דמאי שנא מוקדשין מנבלות וטריפות ומכל האיסורים שבעולם, ואם כל האיסורים אליבא דהר"ן הוה איסור גברא כמו כן יסבור הר"ן במוקדשין, וכל ראיה דיליה מהא דאם מתפיס במוקדשין בנדר נדרו קיים אלמא דהוה דבר הנדור איכא למיפרך, דהא בזה ליכא שום ספיקא דמיקרי דבר הנדור דאיך נעשה חלות ההקדש אם לא ע"י פיו ודיבורו שהקדיש, דהא לא התורה אסרה כי אם האדם בעצמו, אבל אחר שהקדיש ונעשה הקדש הוא כמו שאר איסורין בעלמא, אלא עיקר החילוק הוא דאיסור נבלות אין ביד האדם לעשות אותו איסור, ואין ביד האדם בכלל להוסיף ולעשות איסורין בעצם, אבל הקדש נתנה התורה רשות ביד האדם לעשות איסורא דהקדש ע"י פיו, ברם לאחר שהוקדש חל עצם איסורא דהקדש והוה איסור גברא גמור כמו שאר איסורין דאיסור הקדש איכא בתורה כמו נבלות וטריפות אלא דהני איסורין אינו יכול האדם לעולם לעשותן אבל איסורא דהקדש מסרה התורה ביד האדם את הדין דמשוי בפיו איסורא דהקדש. ולא דמי לקונם דכל האיסור הוא מצד שאסר על נפשיה וכל האיסור דיליה אינו אלא איסור חפצא, דאיסור של נדר, לא נאמר בתורה לחודא כמו הקדש, דאיסור הקדש הוא בתורה כמו כל איסורין כמו נבלה איכא בתורה כמו כן איכא דין הקדש שלא הוקדש ע"י אדם בתורה, והקדש שהקדיש בפיו שייך על החפץ כל הני איסורי דהקדש לא מצד פיו, אלא פשוט מצד שהחפץ הוה הקדש, אלא איך נעשה הקדש מפני שהוא הקדיש דמאליו הא לא קדוש הילכך מיקרי דבר הנדור מצד שהקדיש, ואיסור גברא מטעם שהוא הקדש שהתורה אסרה כמו נבלה, ואין להקשות לפי"ד כיון דאחר שנעשה הקדש הרי רמי רחמנא עליה כל איסורא דהקדש, א"כ הא הוה כמו שמצינו בנדרים י"ג ע"ב במתניתין שם כחלת אהרן וכתרומתו מותר, ופירש הר"ן שם דמאי דאסירי לזרים מחמת איסורא דרמי רחמנא עליה ולא הוה נדור, א"כ בנ"ד לפי"ד אמאי אם הקדיש מיקרי נדור, שאני התם דלכתחלה לא בא האיסור ע"י נדר, וכדפירש"י שם וז"ל דממילא מיתסרי בלא נדר, וגם הר"ן פירש שם שהרי כשהפרישן לא פירש, כי ע"י הפרשתו גרידא מיתסרי, ואדרבה משם ראיה לדברי דאילו היה איסור חלה ע"י פירושו בפיו הוה מיקרי דבר הנדור אף כי איסורא דאח"כ איסורא דרמי רחמנא עליה, ועפי"ד יש להסביר הא דבהקדש איכא מעילה, ואילו בקונמות חקר הגמרא בנדרים ל"ה ע"א אם איכא מעילה בקונמות, והוא משום דהקדש האדם הקדיש בפיו, ואחר שהוקדש דנעשה הקדש רמי רחמנא עליה כל האיסורים דמין הקדש הוה כמו נבלה, הילכך הוה ביה דין מעילה, אבל קונמות כל האיסור נמשך רק ע"י פיו שאסר על נפשיה הילכך בעיא שם אם בקונמות איכא דין מעילה. ויש להוכיח לדברי מהא דאיתא ברמב"ם פ"א מה' נדרים הלכה ז' האומר פירות הללו אסורים עלי כקרבן הרי אלו אסורים עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותאסר, אבל האומר פירות אלו עלי או מה שאוכל עם פלוני כבשר חזיר או כעכו"ם או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, זה הכלל כל