שלמי ירוחם קלד

הדין שקדוש מאליו והתוס' דחגיגה ס"ל דאינו קדוש מאליו, הרי אשכחן במס' בכורות נ"ט ע"א אמר רבא עשירי מאליו קדוש וקיימא הכי למסקנא לכן נ"ל לבאר דלכאורה גם ברמב"ם מצינו כעין סתירה זו, דבפרק ז' מה' בכורות שהבאתי לעיל אמר לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט הרי אלו מעשר הואיל ומנאם י' י' וקידש עשירי ה"ז מעשר, משמע דאם לא קידש בפיו לא מהני ולא מידי, ובפרק ח' מה' בכורות הלכה ג' אמר ואפילו יצא י' ולא קראהו אלא שתק ואח"כ יצא י"א וקראהו י' לא נתקדש שהעשירי מעצמו נתקדש הרי סתירה גלויה דבפרק ז' אמר אם לא קידש לא מהני, והרי תרתי רמב"ם הללו מתאימים בסתירה להני תרתי התוס' הנ"ל, אולם אין שום חילוק בינייהו דאמנם בדיעבד ודאי דקדוש מאליו דפסק כרבא, משום זה פסק שאם אירע שלא קרא את העשירי כי אם את הי"א ג"כ העשירי קדוש כיון דבדיעבד קדוש מאליו, אולם לכתחילה ודאי דבעי להקדיש בפיו את העשירי, משוה"כ אמר בהאי לישנא הואיל ומנאם י' י' וקידש עשירי כלומר שעשה כדבעי כלומר דלכתחילה בעינן שיקדיש בפיו, וזהו דבפרק ז' איירי לכתחילה ובפרק ח' איירי בדיעבד, ובהא ליכא שום ספיקא דבדיעבד קדוש מאליו והשתא דמסקינן דלכתחילה במעשר בהמה צריך להקדיש ובדיעבד קדוש מאליו, עולה לפנינו השאלה, לגבי דינא דאין מקדישין ביו"ט, אם לומר דמקדישין כיון דבדיעבד קדוש מאליו, או לומר דאסור להקדיש כיון דלכתחילה בעינן להקדיש, ע"ז מתרצי התוס' בבכורות כיון דקדוש מאליו, והתוס' דחגיגה ג"כ כוונתם הכי דז"ל דקדושה ועומדת כלומר דסוכ"ס הרי קדוש מאליו, אלא מאי דלכתחילה בעי להקדיש זאת לא איכפת לן כיון דחייב מן התורה, הילכך אין לנו לעיין על הא דמחויב לכתחילה להקדיש, כי אם להתחשב בזה שקדושה ועומדת כלומר שבדיעבד קדוש מאליו, תדע גבי בכור שאעפ"י שקדוש מרחם מצוה להקדישו ואם לא הקדישו הריהו קדוש מאליו, ודאי דשרי להקדישו ביו"ט, כמו כן מעשר בהמה אחרי שמנה התשעה הוה כמו בכור כיון דבדיעבד קדוש מאליו. אכן איתא ברמב"ם פ"א מה' נדרים הלכה י"ג האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה הרי אלו אסורין הואיל וקדושתו בידי אדם, הרי אלו עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם, הרי חזינן מדבריו דמעשר בהמה אין קדושתו מאליו, לא קשיא דאמנם אחרי שמנה ומגיע להעשירי היא קדושה מאליה, אולם לגבי נדרים דבעינן שהוא דבר הנדור ולא דבר האסור, וכדביאר לן הר"ן בנדרים י"ד ע"א בד"ה אמר קרא, דכי מתפיס בדבר האסור לאו כלום קאמר, דהיכי לומר כבשר חזיר לא אפשר דבשר חזיר אסריה רחמנא והוא לא אסריה עיי"ש, לפי"ז בנדון דמע"ב לא שייך לומר דאסריה רחמנא, דהא אם לא היה מונה עד העשירי לא היתה קדוש מאליה, א"כ עיקר הקדושה נעשה ע"י אדם ולא דמי כלל לחזיר, הילכך מיקרי שפיר דבר הנדור, אמנם דברי הר"ן מחוסר הסבר מה לי אם חזיר הוא דאסריה רחמנא, סוכ"ס הרי רוצה לאסור על עצמו את הבשר כמו שחזיר אסור, כלומר כשם שחזיר אסרה התורה כמו כן הוא בא לאסור על עצמו א"כ אין זה טעם מלא אם לא משום גזיה"כ כי ידור נדר שידור בדבר הנדור. ולי נראה דאפשר להסביר טעמא דקרא בהכי, דהא קיימ"ל דחזיר וכל האיסורין שבתורה אינם אלא איסור גברא וכדמפרש לן האבני מלואים בשו"ת סימן י"ב בד"ה ובענין נדרים, דמפרש שם בשם הר"ן נדרים י"ח ע"א דהני איסורי התורה איסור גברא הן עיי"ש, ונדר הא קיימ"ל דאיסור חפצא הוא, לפי"ז אם אמר כבשר חזיר אינו חל הנדר, כיון דהוא בא לאסור איסור חפצא והא חזיר אינו אלא איסור גברא, משוה"כ אין בדבריו כלום דלא נאסר במאי דבעי לאסור אנפשיה, ואולי אפשר לומר דזוהי ג"כ כוונת הר"ן אף כי העיקר חסר מן הספר, ונפ"מ בין טעמא דידי להסברו של הר"ן, אם אדם אסר על עצמו דבר האסור מן התורה, ועל אותו איסור התפיס חברו בנדר זה כזה, לטעמא דהר"ן אין בדבריו כלום כיון דהתורה אסרה לא מיתפס דהא סוכ"ס האדם לא אסריה כי בלא"ה היה האיסור, ולטעמא דידי אפשר דחל הנדר כיון דאיכא בהא גם איסור חפצא. ובהכי אפשר להסביר הפלוגתא בנדרים י"ג ע"א הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר, מאן דמתיר הוא פשוט כיון דבכור קדוש מרחם הוה כחזיר דאסרה התורה, ומאן דאוסר סובר דלא דמי לחזיר דהוה רק איסור גברא והרי הוא רוצה לאסור חפצא, אבל בכור כיון דצריך להקדיש, הרי איכא ביה ג"כ איסור חפצא, א"כ אם הוא בא לאסור על עצמו איסור חפצא כמו בכור מהני נדרו דהא בבכור איכא גם איסור חפצא. האבני מלואים בשו"ת סימן י"ב כתב וז"ל ובענין נדרים אם חלין על