שלמי ירוחם קלג

אלמא מדברי התוס' דס"ל דאם לא קרא עשירי קודש אינו קדוש מאליו, אלא תלוי באמירתו לומר עשירי קודש, ואפילו הכי אין שייך לאיסורא דאין מקדישין כיון דכבר מנה את התשעה ומחויב להקדיש את העשירי, דמשום החיוב להקדיש גרידא סלק האיסור דאין מקדישין והני שני התירוצים אתיא שפיר ג"כ אליבא דהרמב"ם, אבל הטורי אבן במס' חגיגה ח' הקשה וז"ל וקשה לי מה בכך דמחויב מן התורה להקדישו, אפי"ה כיון דאינו קדוש מאליו כבכור וצריך לקרא עליו שם ולהקדישו בפה יש בו משום שבות דאין מקדישין והא טעמא דאין מקדישין מפרש התם משום מקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש, והא נמי הכא הוה כיון דאינו קדוש מאליו אלא ע"י קריאת שם, ועוד קשה הא חגיגה ופסח מחויבין מן התורה להקדיש ואפי"ה אי לאו טעמא דהו"ל חובות שקבוע להם זמן היה אסור להקדישן בשבת ויו"ט כדאיתא בפסחים ס"ו ורפכ"ד דשבת. ולי נראה לחלק מעשר בהמה מפסח וחגיגה לגבי דינא דאין מקדישין ביו"ט בהכי, דהתם החיוב להקדיש את הפסח או החגיגה אינו אלא אקרקפתא דגברא והברירה בידו להקדיש איזו בהמה שירצה, זאת אומרת דהבהמה אכתי אין בה שום שייכות להקדש טרם שהקדישה, ואם מקדישה מיקרי שפיר שמוציא מרשותו לרשות הקדש דדמי שפיר למקח וממכר, משא"כ במעשר בהמה לאחר שמנה התשעה ובא לידי העשירי אף כי אינו קדוש מאליו אמנם מחויב להקדישה, אבל רק לאותה בהמה ולא אחרת, דבהמה זו כבר יש לה שייכות להקדשה והוה כמו משועבדת להקדש, דבכהאי גוונא לא דמי למקח וממכר, כיון דהחיוב חל לאו דוקא על המקדיש כי אם רק בהמה זו החיוב להיות מקודש, לדוגמא איכא בכהאי גוונא איתא במס' נדרים י"ב ע"ב בר"ן ד"ה מיבעי ליה וז"ל אע"ג דחטאת ואשם חובה עליו להביאן מיקרי טפי דבר הנדור מבכור, לפי שמחמת נדרו הוא בורר בהמה זו שהוא מביא, מה שאין כן בבכור שהוא קדוש ממעי אמו ואין יכול להחליפו באחר עיי"ש, דבנ"ד נמי מע"ב החיוב אלימא דאין יכול להחליף באחרת דבהמה צריכה להיות קדוש. וגם הא דהקשה הטו"א מה בכך דמחויב מן התורה להקדישו לא קא חזינא שום קושיא, דמצינו זה בש"ס דהחיוב משפיע על עצם הדין, ואדרבה עדיפא איכא לדוגמא דהחיוב פועל דאמרינן דכמו שנעשה בפועל, דאיתא במס' פסחים פ"ח ע"א מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ופריך הגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל, והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה, כלומר לפי משנה אחרונה דס"ל כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, אלמא כיון דאיכא עליו חיוב לשחרר לאותו חצי עבד יאכל משל עצמו אף קודם ששחררו, דהחיוב המוטל עליו עפ"י תקנת חכמים לשחררו חשבינן ליה כמשוחרר ממש, כש"כ בנ"ד דהחיוב המוטל עליו מדין התורה להקדיש לאותה בהמה דחשבינן לה כמו שכבר מקודש מיהא לגבי דין זה דסלק האיסור דאין מקדישין, אמנם הרמב"ם בפ"ב מק"פ הלכה י"ג סובר דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, וכבר הקשה עליו הראב"ד דהא לא כהלכתא דלמשנה אחרונה יאכל משל עצמו, וטעמא דהרמב"ם הוא משום איך חשבינן ליה כמשוחרר משום חיוב כפיה גרידא, אולם התם ניחא משום דסוכ"ס עדיין לא שחררו בפועל ממש, אבל בנ"ד לא איכפת לן למימר דהוה כמו כבר קדוש ממש, אלא סגי בהכי שהחיוב מוטל על הבעלים להקדיש לאותה בהמה ושייכא להקדש דבהכי סלק האיסור דאין מקדישין, דבנ"ד לא בעינן שתהיה קדוש ממש בפועל כי אם ע"י חיוב גרידא כדנתבאר והנה יש לבאר מה בין התוס' דמס' בכורות דמתרצי כיון דעשירי מאליו קדוש, ובין התוס' דחגיגה כיון דחייב מן התורה לקדשו, במאי פליגי ובאיזו סברא, דלכאורה יש להקשות הניחא להתוס' דחגיגה דלהכי ליכא איסור דאין מקדישין ביו"ט משום דכבר מחויב להקדיש, אין להקשות אמאי שרי למנות את הבהמות עד העשירי דהא אינו מקדיש רק מחייב את עצמו להקדיש, דאמנם להקדיש אסור אבל להכניס את עצמו לחיובא של הקדש שרי, אבל להתוס' דבכורות דמאליו הוא קדוש, הרי ע"י שמנה את הבהמות עד עשירי במנין גופיה הריהו מקדיש ביו"ט דע"י שמנה עד העשירי קדוש מאיליו, א"כ מה לי אם מקדיש בפיו או מונה עד עשירי אשר עי"ז מתקדש, אדרבה עוד גרוע דהא מקדיש ע"י מעשה המנין, אולם גם זו לא קשיא דכי אסרו חכמים דוקא ע"י פיו, כלומר היכא דע"י שמקדיש בפיו הוה הקדש דמי שפיר למקח וממכר, אבל בנ"ד כאשר מונה עד עשירי אינו קדוש וכאשר מגיע להעשירי אז אינו קדוש ע"י פיו כ"א ע"י דין התורה דמאליו קדוש בהאי גוונא לא אסרו חכמים, אולם דא עקא איך אפשר לומר פלוגתא זו לדינא בין הני תרי תירוצי של התוס' דלהתוס' דבכורות