שלמי ירוחם קלב

קרבן, הילכך טרם שניתן לכ"ש אם נטמא אכתי הציץ לא מרצה, משום דרק מרצה דם קרבן וטרם שניתן לכלי שרת אכתי לאו דם קרבן הוא. ועפי"ד סלקה תמיהתו של האור שמח על הירושלמי דכהאי גוונא גם הריטב"א סובר הכי לגבי דינא דפסול יוצא, דז"ל בריש מס' חולין אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש את הדם קצת, ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשרה בזרים ופסולים, אינה גומרת קדושת דמים לגמרי עד קבלתו, ולפיכך אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסל ביוצא וכו' עכ"ל, ובזה מיישב שם דמשוה"כ לא תני במשנה ושחיטתן בכלי שרת, דניהי דמקדש לדם בצואר קצת מ"מ אינה גומרה קדושת הדם לגמרי ליפסל ביוצא עד שנתקבל הדם בכלי שרת עיי"ש, הרי בהדיא כדברי דסובר הכי הירושלמי, דלכאורה קשה ההסבר מה שייך קדושה קצת וקבלה בכלי גומרה, אולם לפי"ד ניחא דבין לענין פסול יוצא, ובין לגבי דינא דהציץ מרצה בעינן שיהא חל על הדם שם קרבן דאינו חל אותו שם עד שחיטת הסכין וקבלה בכלי, הילכך אם יצא הדם קודם שנתקבל בכלי לא מיפסל, ואם נטמא קודם שנתקבל בכלי אין הציץ מרצה דאכתי לאו שם קרבן עליה והנה ראש המזבח בזבחים דף כ"ו הקשה על הריטב"א מהא דאיתא היא בפנים ורגליה בחוץ שחט ואח"כ חתך פסולה, ופירש"י שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא, אלמא דגם ע"י שחיטה גרידא איכא פסול יוצא ותירץ וז"ל יתכן דהריטב"א מפרש דהכא אין הפסול משום דהדם נתקדש בכלי שרת ויצא ועי"ז נפסל ביוצא, דאדרבה כי נתקדש בסכין בשחיטה ויצא קודם שנתקדש הדם בקבלה בכלי שרת לא מיפסל ביוצא, אלא דהכא מיפסל ביוצא משום שהיו הרגלים בחוץ לעזרה בשעת שחיטה ולא נתקדש כלל בשעת שחיטה, דאפילו כ"ש גמור אינו מקדש מה שבחוץ לעזרה וכו' ע"כ, ולי נראה לתרץ עפ"י מאי דאיכא להקשות מהיכא תיתי לרש"י לפרש הכא משום פסול יוצא, דילמא פשוט דבעינן והביאום כולה לפנים והכא בשעה ששחט היו הרגלים בחוץ, אולם התירוץ הוא דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דהאי דינא דכולה לפנים אינו אלא לכתחילה וכדס"ל התוס' ג"כ הכי, והכא הא כתיב פסולה אף בדיעבד, אולם הרמב"ם ופליג דפסול אף בדיעבד אם לא נכנסה כל הבהמה בפנים, א"כ אפשר דהריטב"א סובר בהאי דינא כהרמב"ם ויפרש דכל הפסול לאו משום יוצא כי אם משום דבעינן והביאום לפנים אף בדיעבד וכל הפסול הוא דלא נכנסו הרגלים לפנים בשעת שחיטה, ועיין לעיל סימן ל"ז מה' פסוהמ"ק שבארתי מחלוקת הרמב"ם ורש"י בהכי וטעמייהו עיי"ש. סימן נו. הלכות חגיגה פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה ט'. ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה, ואין מביאין אותו ביו"ט גזירה שמא יעשר ביו"ט, ע"כ. וטעמא דאין מעשרין את הבהמה ביו"ט כבר פירש בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה י"ד ואין מעשרין את הבהמה גזירה שמא ירשום בסיקרא, ומקורו במס' בכורות נ"ז נ"ח ובחגיגה ח' האמור שם בגמרא טעמא משום סקרא עיי"ש, והנה התוס' במס' בכורות נ"ח ע"א ד"ה ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא, הקשו וז"ל תיפוק ליה משום דאין מקדישין ביו"ט, וי"ל כיון דעשירי מאליו קדוש אפילו לא קרא עשירי לא שייך לאיסור הקדש כזה ביו"ט עכ"ל, אולם להרמב"ם יש להקשות שפיר קושית התוס' אהא דפירש טעמא משום שמא ירשום בסיקרא ולא טעמא דאין מקדישין דתירוצו של התוס' לא אתיא שפיר אליביה, דהא איתא ברמב"ם פרק ז' מה' בכורות הלכה א' כשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה אותם בשבט וכו', והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תם בין בעל מום סקרו בסיקרא ואומר ה"ז מעשר, לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים הרי אלו מעשר הואיל ומנאם י' י' וקידש עשירי ה"ז מעשר עכ"ל, אלמא דעיקרא דמילתא שיקדיש את העשירי, ואם אינו מקדיש אינו קדוש מאיליו, א"כ הרי קושית התוס' שפיר תיפוק ליה דאין מקדישין ביו"ט. אולם התוס' במס' חגיגה ח' ע"א ד"ה משום סקרתא תירצו שם שני תירוצים, תירוץ הר"י שם פשוט דצביעה דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הילכך גזרו בה, אבל מקדיש דלא הוי רק מדרבנן לא גזור, ותירוצו של התוס' ז"ל וי"ל דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דחייב מן התורה לקדשו כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות דף נ"ח הילכך לא שייך ביה שום איסור עכ"ל,