שלמי ירוחם קלא

תני בשנטמא משירד לאוירו של כלי, אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים, וצריך ביאור מדוע אם נטמא עד שלא ירד לאויר כלי הוה כמקבל מים, אטו מי מפליג רחמנא דעל דם שנטמא קודם שירד לאויר כלי אין הציץ מרצה, לפיכך תירץ דהירושלמי סובר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת, והא דקיימ"ל דלכתחלה לא יזרוק הוה מדאורייתא, הילכך אילו הוה ידע שהדם נטמא לא היה מקדשה בכלי שרת דהא עי"ז בא לידי זריקה דהוא אסור מדאורייתא, זאת אומרת דהוה קידוש בטעות והוה כאילו נשפך על הרצפה, וזהו דאמר הירושלמי אם אחר שנזרק נודע לו שנטמא קודם נתינתו לכלי אין הציץ מרצה, וטעמי' הוה משום דהא לא נתקדש בכלי שרת, דאילו שטמא הרי עובר על איסור דאורייתא האמור מן התורה דלא יזרוק ודאי דלא היה רוצה להקדיש את הדם והוה קדושי טעות וכו' עיי"ש וקשה לי דמחד גיסא מתרץ תמיהתו אהא דמפליג הירושלמי בין דם שנטמא קודם שירד לכלי לנטמא אחר שירד לכלי, כלומר אמאי אין הציץ מרצה אף אם נטמא קודם שירד לכלי, הרי מאידך גיסא מחדש בהא דקיימ"ל דלא יזרוק לכתחילה אינו אלא מדרבנן כדאיתא במס' זבחים צ"ב בתוד"ה שלנה, וז"ל וא"ת ונטמא מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחלה וכו' עיי"ש, וכן רש"י במס' גיטין נ"ד ע"א ד"ה במזיד לא הורצה מפרש וז"ל והך זריקת מזיד איסורא דרבנן היא דמדאורייתא זורק לכתחלה דהציץ מרצה ואליבא דהאור שמח כמו שהוא אומר דתירוצו הוא שהירושלמי סובר הך דלא יזרוק הוה דאורייתא, זאת אומרת דמפליג בריצוי הציץ בין לכתחילה ודיעבד כמדומה לי שיותר תימא מלומר הכי. ועוד אפילו לדברי האור שמח אכתי לא הוה הקדש בטעות, דהא האיסור דאורייתא הוא רק דלא יזרוק כלומר להתכפר בקרבן או בדם טמא דאם יזרוק הורצה בדיעבד, אבל נתינת הדם טמא בכ"ש הא ליכא איסור דאורייתא דבהכי עדיין לא מתכפר קודם שיבא לידי זריקה, א"כ אפילו נודע לו שנטמא קודם שניתנה לכלי לאו כלום הוא לומר דאילו ידע לא היה נותן בכלי להתקדש, ואם תאמר דאיכא איסורא דרבנן ליתן דם טמא לכלי שרת, הרי משום איסורא דרבנן גרידא הא הוא בעצמו כתב דאיסורא דרבנן לא משוי להקדש בטעות דאיסורא דרבנן לא איכפת ליה א"כ לאחר זריקה שנודע לו שנתן בכלי דם טמא אינו חושש כלום, אלא מאי נאמר אילו ידע שנטמא לא היה נותן בכלי כיון דעי"ז בא לידי זריקה, הני מילי קודם זריקה, אבל כיון דנודע לו אחר מעשה הזריקה, דאילו היה יודע שנטמא ולא יתודע לו עד אחר זריקה ומתכפר בקרבנו ודאי דהיה נותן לכתחילה, דאיסור זה דאורייתא מעולם לא עבר אחרי דדינא דלא יזרוק הוה במזיד, אבל בשוגג הרי שפיר הורצה והציץ מרצה ואין כאן הקדש בטעות. והנה נזר הקודש תירץ בזה את הירושלמי וז"ל לדעתינו נראה פירוש הירושלמי כפשוטו, דסבר הירושלמי דאין כלי שרת מקדשת פסולין בתחילה ליקרב, וא"כ ע"כ אם נטמא הדם עד שלא ירד לאויר כלי, א"כ חסר כאן קידוש כלי, כיון שאין הכלי מקדש פסולין בתחילה ליקרב, ושפיר לא הביא הרמב"ם האי דינא דירושלמי מפני שסבר דדם פסולין נתקדשו בכלי שרת אף לענין להיות קרב כמבואר ברמב"ם פרק ג' מפסוהמ"ק עכ"ל. ותמה אני על תירוצו שהוא לא בדרי דאונא, דהא על זאת גופה הקשה האור שמח הא אמאי סובר הירושלמי דאם נודע שנטמא הדם קודם שירד לכלי אין הציץ מרצה, ואם הציץ מרצה אף קודם שירד הדם לכלי הרי הוה הדם כמו כל דם כשר בעלמא דכלי שרת מקדש ודברי כ"ג אין מובנים לכן נראה לי לתרץ את הירושלמי באופן אחר, אפשר דס"ל דכל דינא דמרצה הציץ על הדם שנטמא אינו אלא אם חל על הדם שם קרבן רק השאלה אימתי מיקרי הדם שם קרבן, הרמב"ם ס"ל תיכף בשחיטת הבהמה וכדאמר הגמרא מנחות דף ט"ז מי סברת דם בצואר בהמה קדוש דם סכין מקדש ליה, זאת אומרת דהסכין משוי להדם קדושת קרבן, אמנם המרכבת יוסף מפרש את הגמרא בהכי, דהדם קודם ששחטה אין על הדם איסורא דהקדש לגמרי דלאו דוקא ממעילה מתמעט כי אם אף מאיסורא דהקדש דאין חל על הדם שום קדושה והוה חולין גמורין מן התורה, אלא דהסכין כ"ש מקדש את הדם להיות קדוש, ועיין לעיל בסימן מ' מהלכות פסוהמ"ק שבארתי שם את הפלוגתא בינו ובין הצל"ח, כי הצל"ח סובר דגם קודם ששחט הוה הדם קודש אלא הסכין משוי על הדם קדושת קרבן, והמרכבת יוסף סובר דהסכין משוי להיות קדוש גרידא רק ע"י נתינה לכלי נעשה על הדם קדושת קרבן, לפי"ז אפשר לומר שפיר דהרמב"ם סובר דהסכין כ"ש משוי שיהא חל על הדם קדושת קרבן דמשוה"כ הציץ מרצה אף אם נטמא קודם שירד לכלי, אבל הירושלמי סובר דהסכין לא משוי את הדם להיות חל עליו קדושת קרבן, או אפשר דס"ל דהסכין עם הכ"ש יחדיו הני תרווייהו משוי לדם חלות של