שלמי ירוחם קל

דידהו אחר הפסח דינא דמקטיר על החמץ, לפיכך לפי מאי דבארתי דקיימ"ל דנפסלין בלינה ליכא לגמרי חקירתו, דודאי בטל בהכי דינא דמקטיר על החמץ, וטעמא אי אפשר לומר כיון דהחלבים נפסלו נסתלק מהן שם קרבן פסח, דהא כבר באדחי לעיל דאף לאחר שנפסלו שם ק"פ עלייהו חיילא וקיימא, אלא טעמא הוה כיון דנפסלו הוה הדין כמו בקרבן פסח פסול דהביא הירושלמי דליכא בפסול דינא דשוחט על החמץ, כמו כן אם נפסלו רק האימורין ג"כ אמרינן הכי, דהני מילי דחייב במקטיר על החמץ בכשרים ולא בפסולים, אף כי איכא קצת לחלק דהתם הק"פ לגמרי פסול אבל בנ"ד הרי הק"פ כשר אלא האימורין פסולין אולם גם המנה"ח מודה בזה דאם אמרינן דלינא פוסלת בהן ליכא בהו דינא דשוחט על החמץ, והא כבר בארתי דלינא פוסלת א"כ סלקה חקירתו עוד מסיק המל"מ וז"ל ודע מה שקשה לי בדברי הירושלמי הללו, הוא דמשמע דמן הסברא השוחט פסח על חמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על חמץ, ובריש פרק ה' דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא, ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעה חובה ע"כ הרי דאיצטריך קרא להכשר וצ"ע ע"כ. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דהביא השעה"מ בפ"א מק"פ את הריטב"א שכ' בחידושיו יומא דף נ"ג דמתבאר מדבריו דסבירא ליה דעד כאן לא אמרינן שנה עליו הכתוב אלא לעכב במידי דליכא לאו אבל היכא דאיכא לאו ממילא משמע עיכובא ולא בעינן ששנה עליו הכתוב לעכב, ותמה עליו השעה"מ מגמרא זו מהא דמתקיף ליה רבינא אימא לא תאפה חמץ למיקם רק בלאו ואיפסולי לא מיפסל, הרי אע"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא עיי"ש, ואילו ר' אמי שם דאמר בהאי לישנא לעכב נמי כתיב לא תאפה חמץ אלא מצה, אפשר לומר דכוונתו לאו דוקא משום דלמצוה כבר כתיבא, אלא פשוט כיון דכתיב לא תאפה דהוה אזהרה דמשום זו גופה הוה עיכובא, ופלוגתא דאמוראי נינהו אם בלאו בעינן שנה הכתוב לעכב, דהירושלמי סובר דבלאו לא בעינן שנה הכתוב וכיון דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי הרי איכא לאו, הילכך אי לאו קרא דזבחי הוה אמינא דפסול והוא כר' אמי ורבינא פליג וס"ל דאף בלאו ג"כ בעינן שנה עליו הכתוב, אולם כ"ז אינו אלא לחדודי דמהיכא תיתי לומר דפליגי, ועוד הא אמר ר' אמי לעכב נמי כתיב לא תאפה דמשמע בהדיא דאמנם כתיב למצוה אבל איכא עוד קרא לעכב דמוכח דהעיכובא לאו משום האזהרה דלא תאפה גרידא כי אם פשוט דשנה הכתוב לעכב. והנה על הריטב"א הנ"ל הקשה הרב הגאון ר' אברהם אליהו זצ"ל מטעלז בכת"י שלו, וז"ל אכן לדעתי זה נגד תלמוד ערוך זבחים ס"ה ע"ב דאע"ג דלא יבדיל גבי חטאת העוף לא תעשה הוא, מ"מ אין פסולו אלא משום שנעשו בו מעשי עולת העוף, ואם אין מצוי מעכב כשר עיי"ש, אלמא דמשום לאו דלא יבדיל גרידא לא פסלינן כי גם גבי לאו גרידא בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ע"כ תוכן קושיתו. אולם לא עיין שפיר התם בתוד"ה ורבי אלעזר. דמפרשים כל סוגיא זו בהבדלה שלאחר הזאה אבל קודם הזאה כו"ע לא פליגי דפסולה דאמר קרא לא יבדיל, ואיכא בינייהו דרבנן סברי מצוי חטאת העוף מעכב וכשהיזה עדיין לא נגמרה מצותה, הילכך כשהבדיל סימן שני לאחר הזאה לא חשיב מחתך בשר בעלמא ופסול משום שעשה מעשי עולה בחטאת שיש כאן הבדלה בשנים קודם מיצוי כמו בעולה, ור"א בר"ש סבר דמיצוי אינו מעכב וכבר נגמרה כל מצותן וכשמבדיל לאחר הזאה אינו אלא מחתך בשר בעלמא וכו' עיי"ש, אבל קודם הזאה אם הבדיל בחטאת העוף פסולה לכו"ע משום הקרא דלא יבדיל, אמנם רש"י מפרש שם באופן אחר, אבל הריטב"א אינו מושבע לפרש לא כדברי התוס' ואדרבא מדברי התוס' מוכח דלא יבדיל הוה עיכובא כדברי הריטב"א, ואפילו לרש"י אפשר לתרץ אבל אין כאן מקום להאריך. סימן נה. פרק ד' מהלכות קרבן פסח הלכה ב'. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה, שההציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון, ע"כ. והנה פירש בזה האור שמח בפרק כיצד צולין, תני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, ופירש"י הפסח או הדם וזהו כפירוש הרמב"ם, ובירושלמי שם