שלמי ירוחם קכו

איסור שיש בו, והביא ראיה לדבריו מהא דקים לן דעד אחד אין נאמן היכא דהוה בידו בממונא כי אם בעינן מגו ממש, והגמרא במס' יבמות אמר שם אהקדש דמאמינין לו משום דבידו לפדותו אלמא מזה דניהי במעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הו"ל הוצאת ממון ואין ע"א נאמן בו, אבל להיפוך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט, לא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש בו, לכן אמרינן ע"א נאמן היכא דבידו משום דאיסור הוא עיי"ש. לפי"ד הש"ש יש לכאורה לתרץ בהא דמצינו לעיל ברמב"ם פ"א מה' מעילה הלכה ג' כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו', והקשו הראשונים והא אין אדם לוקה ומשלם והרמב"ם בעצמו פסק בה' תרומות הלכה ו' שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם, אולם לפי"ד הרי ממונא דהקדש שאני דבממונא דהדיוט הרי אנו דנין התשלום בשביל הפסד ממונא של חבירו, ואם יארע דינא דמלקות וממון הרי המלקות בשביל הלאו והממון בשביל שמפסיד את חבירו, בהכי הוא דאמרינן אין אדם לוקה ומשלם, דאין לנו לחייבו משום שתי רשעיות אבל הקדש הרי גם הממון אנו דנים ביה לא מדין ממון רק מאיסורא דהקדש, אפשר לומר דבין המלקות ובין הממון הוה בדין עונש דבהא שפגם בהקדש מגיע לו עונשא אריכתא מלקות וממון דלאו משום שתי רשעיות אנו מחייבין אותו כי אם משום רשעה אחת, אשר משום רשעה זו חייב עונשא אריכתא מלקות וממון, והא דהקשו מתרומה אפשר דס"ל דהתם התשלומין בדין ממונא ולא מדין איסור משא"כ בהקדש. אולם טעותא היא לומר הכי, הא הגמרא שם אמר מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות, א"כ הרי אטבל ג"כ איכא קושית הש"ש במאי דאמר הגמרא התם משום דבידו לתקנו, הא בממון אין נאמן ע"א משום בידו גרידא אם לא ע"י מגו ממש, א"כ שוב בע"כ צריך לומר דתרומה הוה ג"כ כמו הקדש, דדיינינן לה לא בדין ממון כי אם באיסור שבו, והיינו הך תרומה והקדש, א"כ אם הרמב"ם פסק אפי"ה גבי תרומה דאין לוקה ומשלם אמאי פסק גבי הקדש דלוקה ומשלם ועוד הא איתא במס' כתובות דף ל' ע"ב בתוד"ה זר שאכל תרומה, וז"ל שאני שוגג דתרומה, דתשלומין כפרה ולא ממונא כדאמרינן במס' תרומות פ"ו מ"א דאם רצה כהן למחול אינו יכול משום דלא הוה ממון אלא כפרה, ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מניה לפוטרו מכפרה, אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משום ממון שגזל הקדש וכו' עי"ש, אמנם התם איירי בשוגג, אכן סוכ"ס חזינן אף במזיד ליכא למימר דהקדש חמירא מתרומה, דהקדש איכפת לן האיסור שבו ותרומה איכפת לן האיסור ממון, ואם הש"ש אמר הכי גבי הקדש כש"כ דס"ל הכי גבי תרומה ואין לחלק בינייהו לגבי דינא דאין לוקה ומשלם. והנה המחנה חיים חלק ב' סימן כ"ז הקשה על הש"ש מהא דאיתא במס' כריתות י"ח ע"ב אכל היום אכל למחר, נהנה היום נהנה למחר, אפילו מכאן עד שלש שנים מניין שהן מצטרפין זה עם זה ת"ל תמעל מעל ריבה, ואמאי הא כיפר עליה יוהכ"פ, אמרי כי מכפר יוהכ"פ על איסורא על ממונא לא מכפר, א"כ הרי מבואר דדנין בהקדש את התשלום בדין ממון וצע"ג ע"כ תוכנו. ותמה אני הרי מעולם לא נתכוין לומר הש"ש דהממונא דהקדש שעליו לשלם הוה איסור, אלא בא לומר רק לגבי דין נאמנות של העד, אם הוא מעיד שהדבר הזה לאו דהקדש כי אם שייך להדיוט, הרי מעיד בזה תרתי איסורא וממונא, כלומר אם שייך להקדש הרי כל דיני איסורי דהקדש הוה על אותו חפץ, ואם שייך להדיוט סלקו כל הני איסורים זהו בנוגע לאיסור, עוד זוהי גופה השאלה ממון של מי אם של הקדש או דהדיוט, השתא עולה לפנינו החקירה על איסור ע"א נאמן ועל ממון אינו נאמן, איך לדון אם דינא דאיסורא דנאמן, ואם תפסינן הכי ממילא סלק שאלת הממון כיון דמאמינין לו שאינו הקדש ממילא זאת אומרת דהממון הוא של הדיוט, או דילמא דיינינין לה דינא דממונא דבהא אין ע"א נאמן וממילא ליכא להאמין להע"א לגבי איסורא, ע"ז מחדש לן הש"ש דמעיקרא כאשר אנו באין לחקור באותו דבר מיד היא השאלה אם החפץ הוא של הקדש ודיינין לה דינא איסורא, דאז כיון דיינין לה להקדש דינא דאיסורא ממילא נאמן הע"א על הממון, כהאי גוונא אם נתערבה מטבע של הקדש בממונא דהדיוט דעל כאו"א איכא שאלה דאיסורא ושאלה דממונא, אמרינן דדיינינן על האי ממונא שאלה דאיסורא, אולם מעולם לא נתכוין לומר דממונא דהקדש הוה איסורא דודאי ממונא הוא ככל הממונות שבעולם, ודוקא להני דינים דאיירי הש"ש אמר הכי ותו לא, משום דבהני אם דיינינן מעיקרא איסורא דהקדש ממילא סלקא השאלת ממון ונאמן הע"א. אולם הגמרא דכריתות שנהנה מן ההקדש אמנם איכא איסורא דהקדש שנהנה, אבל אי