שלמי ירוחם קכא

אין שייך להקדיש דבר המוקדש דאין הקדש אחר הקדש, א"כ שוב לא מיקרי הוקדש ע"י אדם אחרי שכבר הוקדש ע"י דינא דפשטה קדושה בכולה, ואם לפי"ד הקדש שע"י פשטה קדושה בכולה אינו עושה תמורה, הרי גם אם שוב יקדיש בפיו לא מהני ולא מידי, וזה דוחק לומר דמעיקרא הוה קדושה קלישתא ובאמירתו נעשה קדושה אלימתא, ועוד אין הדעת נוטה לומר דפשטה קדושה בכולה מיקרי קדושה דממילא הן לגבי תמורה והן לענין דין מעילה, דאם בשעה שהקדיש חציה אמירתו פועלת שתתפשט בכולה הרי מיקרי שפיר הוקדש ע"י אדם, ולא דמי לחצר דקני החצר בלי שום אמירה דאדם כדבארתי לעיל, ועוד הא איתא ברמב"ם פ"ב מה' תמורה הלכה י"ט בהמה שחציה קדוש וחציה חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה, ואילו לפי"ד הגאון הנ"ל הו"ל להרמב"ם יותר רבותא להשמיענו לאו דוקא אם חציה השניה חול, אלא בגוונא אף אם חציה השניה ג"כ קודש, כגון ע"י דינא דפשטה קדושה בכולה ג"כ אינו עושה תמורה ומדלא משכח אלא בחציה השניה חול, אלמא דס"ל דאף ע"י פשטה בכולה עושה תמורה כמו שהקדיש כולה בפיו, וזה דלא כדברי הגאון הנ"ל ולדוגמא יש להביא ראיה לדברי, מהא דאיתא ברמב"ם פ"א מה' נדרים הלכה י"ג האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה הרי אלו אסורין הואיל וקדושתו בידי אדם, הרי אלו עלי כבכור מותרין שאין קדושתו בידי אדם, והיא משנה ערוכה במס' נדרים דף י"ח ע"ב אם כמעשר בהמה אסור ואם כבכור מותר, זאת אומרת דבכור לאו דבר הנדור בפיו בידי אדם כי אם הוה דבור האסור, ולכאורה יש להעיר לפי מאי דאיתא ברמב"ם מה' בכורות פרק א' הלכה ד' מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הר"ז קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך, ואם לא הקדישו ה"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא ע"כ, א"כ אם מצוה להקדיש והקדיש בפיו אמאי חשבינן לבכור לדבר האסור ולא לדבר הנדור הא שוב חזר והקדיש בפיו, אלמא מאי דמתקדש אח"כ בפיו לא מהני מידי כי אין מקדישין את המוקדש מעיקרא מרחם אלא שמקיים המצוה גרידא ותו לא אבל לא הוסיף בה קדושה, כמו כן בנ"ד אם נתקדשה חציה השניה הטעם דין פשטה קדושה בכולה לא מהני מידי מה שהקדיש שוב בפיו, ואם לפי"ד הוה הקדש דממילא לא תקן כלום בהא דחזר והקדיש בפיו כדנתבאר. וכעצם הדין שסובר הרמב"ן דחצר של הקדש קני כמו של הדיוט, מסיק הקצוה"ח שם סימן ר' להקשות עליו מהא דאיתא במס' שבועות דף כ"ד יש אוכל אכילה אחת וחייב בד' חטאות, ופריך הגמרא וליחשב נמי שבועה שלא אוכל, ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני, והא מוקדשין דאיתא בשאלה וקתני ומסיק בבכור ע"כ, ואי נימא דיש קנין לחצר דהקדש א"כ במוקדשין נמי כיון דכבר נשחט בעזרה קני לה העזרה דהיא חצר דהקדש ותו לא מהני שאלה בתר דאתא ליד גזבר וכמש"כ התוס' בכמה דוכתי, וה"נ כבר אתי בזכיה להקדש דכמאן דאתא לידיה הוא, ובתשובות מוהר"ר בצלאל אשכנזי כתב בטעמא דלא מהני שאלה בהקדש בתר דאתי לידיה גזבר, משום דכל דינא דמהני שאלה בהקדש אינו אלא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל היכא דכבר קני ההקדש במשיכה לא גרע כח הקדש מכת הדיוט, והובא בש"ך סימן רנ"ה עיי"ש, וה"נ כיון דחצר קני דהקדש לא מהני שאלה, וכיון דהגמרא מסיק למהני שאלה במוקדשין לאחר שחיטה שהובא לעזרה אלמא מזה דחצר הקדש לא קני, והוא כדברי התוס' והרשב"ם ודלא כהרמב"ן, ע"כ תוכן קושיתו ותמה אני מהיכא תיתי ליה להקצוה"ח שהרמב"ן ג"כ סובר האי דינא דבתר דאתא ליד הקדש לא מהני שאלה, הא אפשר דבזאת גופה פליג וסובר דגם בהאי גוונא מהני שאלה כדאבאר, דלכאורה תליה האי דינא בפירושו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, אם אמרינן לאו כמסירה ממש אלא זהו רק דין בעלמא דכמו שמסירה בהדיוט קני כמו כן אמירה גרידא בהקדש, הילכך אפשר הני מילי דמהני שאלה רק קודם שבא ליד הקדש דהוה רק דיבור גרידא ואתי דיבור ומבטל דיבור, אבל היכא דמסר ליד גזבר דהוה מעשה הקנין לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אולם יש לפרש פירושו אמירתו לגבוה הוה כמסירה ממש במציאות דבהכי לא שייך לחלק בין מסר ליד גזבר או לא מסר, דהא האמירה גופה הוה מסירה ממש ואם אמרינן דקודם שמסר ליד גזבר מהני שאלה אעפ"י דחשבינן למסירה במציאות, ודאי דמהני אף לאחר מסירתו להקדש דהיא היא, ואין שום חילוק דהא קודם דאתא לידי גזבר ג"כ כנמסר ממש דמי ואין מסירה אחר מסירה, והנה הרשב"א בפ"ק דגיטין ח' ע"ב כתב וז"ל ועוד דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, לומר שיהא כמסור ממש לידי גזבר שא"כ לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה וכו' עכ"ל, אלמא דס"ל דלהכי מהני שאלה קודם שנמסר ליד הקדש משום דלא הוה כמסירה ממש הילכך יש מסירה אחר אמירה, אבל הרמב"ן