שלמי ירוחם קכ

מועלין בהן, ואם נאמר דס"ל כהתוס' ורשב"ם דאין החצר קונה להקדש דאילו קני הוה ביה ג"כ דין מעילה א"כ מאי האי דמפרש הואיל ואינן גידולי הקדש אין מועלין בו, תיפוק ליה האי טעמא דהא חצר דהקדש לא קני ואין בהן דין מעילה משום דלא חל עלייהו ההקדש, ועוד הא לאו מטעם גידולין באנו לומר שיהא הקדש כי אם מטעם קנין חצר שהוא דין באנפי נפשיה, ואם אינן גידולין מאי איכפת לן הא מלבד הקדש משום גידולין איכא גורם אחר קנין חצר הו"ל עדיפא לומר פשוט משום דאין חצר דהקדש קונה, בעל כרחך צריכין לומר דסובר כהרמב"ן דאין כאן שום שאלה אם המים או היונים קדשי, דודאי קודש הן דחצר דהקדש ג"כ קונה, ואיכפת ליה ללמדנו כיון דחצר קני ומיקדש קדשי אמאי אין בהן מעילה משום זה אמר טעמא הואיל ואינן גידולי הקדש, דהקדש שהוקדש ממילא אין בהן מעילה אם לא ע"י גידולי הקדש דינקי מההקדש, כלומר שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות כל עיקר קדושתן אעפ"י שלא הוקדש ע"י אדם אפי"ה אית בהו מעילה אינן אלא משום דינקי מההקדש, אבל בור ואח"כ באו לתוכו מים כיון דאינן גידולי הקדש לית בהן מעילה אעפ"י דמיקדש קדשי, זאת אומרת דס"ל כהרמב"ן דאעפ"י דקדוש אין בו מעילה משום דלא ע"י אדם. והנה איכא אחרונים דחקרו לפי הרמב"ן, איך הדין בהא דקיימ"ל הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה, הרי השאר שנתפשט ביה הקדושה מצד הדין דפשטה בכולה הרי לא הוקדש ע"י אדם כי אם הקדש דממילא מצד הדין, אם בהאי גוונא איכא מעילה בהחלק שלא הקדיש האדם ע"י פיו, אכן לי נראה לא מיבעיא לשיטת הרשב"א שבארתי בס' דברי ירוחם סימן ס"א דכל דינא דפשטה בכולה אינו אלא משום דהתורה אמדה דעתו של אדם שכוונתו היתה לכולה, דודאי מיקרי זאת הוקדש ע"י אדם, אלא אפילו להסוברים שדעתו היתה רק לחציה ודין התורה מכריח שתתפשט בכולה, אפי"ה אינו דומה לקנין חצר דהתם לא אמר האדם כלום הוא רק הקדיש את החצר גרידא, ובשעה שהקדיש לא היתה בהחצר כלום אלא אח"כ בא לתוך החצר המים או היונים, בהכי שייך שפיר למימר דהוא ממילא ולא ע"י אדם, אבל בנדון דפשטה קדושה בכולה הרי כשהקדיש את החציה היתה ג"כ החציה השניה, ואם איכא הדין דאם הקדיש חציה פשטה הקדושה בכולה, הרי האדם באמירתו חציה זו הקדש הדעת נוטה דמיקרי זאת קדושתו ע"י אדם, כיון דאיכא הדין דפשטה בכולה הוה כאומר בהדיא אכולי' וכעין זה העיר ידידי הגאון ר' יעקב קלמס שליט"א בהא דהקשה הקצוה"ח שם סימן ר' על הרמב"ן מהא דאיתא במס' נדרים דף ל"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה להקדש מועלין בו, ומפרש הר"ן כגון שהככר מונח תוך ד' אמותיו וזכו ד' אמות שלו להקדש כמו המגביה מציאה לחבירו עיי"ש, וכיון דארבע אמות אינו אלא מתורת חצר א"כ מוכח דחצר זוכה להקדש ואית ביה מעילה ע"כ, אולם שפיר העיר הא לא דמי לחצר שבא החפץ לתוך החצר אחרי שכבר הקדיש את החצר, דלא ע"י אמירתו של האדם הוקדש כי אם ע"י שהחצר קנה והקדש דממילא הוא, אבל בנדון דאמר שתזכה בתוך ד' אמותיו זהו ממש הוקדש ע"י אדם דהא ע"י אמירתו נעשה הקדש, כמו כן בנ"ד דפשטה קדושה בכולה נמי מיקרי קדושה ע"י אדם דע"י אמירתו נעשה הקדש ובלא"ה אפילו אם נאמר דפשטה קדושה בכולה מיקרי קדושה דממילא, בעל כרחך צריך לומר דמועלין בו, לפי מאי דבארתי לעיל את דברי הרמב"ם שאמר הואיל ואינן גידולין, כלומר דגידולי הקדש מועלין בהן אעפ"י שהן הקדש דממילא דהא לא הוקדש ע"י אדם, רק כיון דינקי מעצם ההקדש הוה הגידולין בדינן כמו עצם ההקדש, א"כ ה"נ לגבי פשטה בכולה כיון דחלק ממנו הוה קדושה ע"י אדם ואית ביה דין מעילה, גם השאר אית ביה האי דינא כיון דינקי זה מזה והוה כמו גידולי הקדש, ואם לית ביה מעילה מצד התפשטות ההקדש הרי איכא מעילה מצד יניקה מן עצם ההקדש. והנה הגאון ר' אייזיל זצ"ל בספרו אבי הנחל מ"ז מביא קושית התוס' גיטין מ"ג ע"ב אהא דאמר הגמ' בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, אמאי בעינן חזר והקדיש חציה השניה, הא כיון דלקח את החציה השניה ממילא מתפשטת בכולה, ותירץ הגאון הנ"ל וז"ל אילולא מסתפינא היה אפשר לומר דמשוה"כ בעינן חזר והקדישה, דאם לא הקדישה אחר שלקחה הרי ההקדש לא הוה אלא ע"י שמתפשט בכולה כלומר ממילא ולא ע"י פיו, לא היה הדין דעושה תמורה, דלהשפיע בהקדשו כל כמה לעשות את תמורתו קודש בעינן דוקא שיהא מכח אדם המקדיש ע"י פיו ולא היכא דקדוש מעצמו ע"י שפשטה בכולה, וכאן דאמר הגמרא דעושה תמורה בעינן דלאחר שלקח חזר והקדיש בפיו דאלימא לעשות תמורה. ותמה אני לפי דבריו שסובר דאחר שלקח פשטה קדושה בחציה השניה והוה קדוש, א"כ אמאי אהני הא דחזר והקדישה בפיו הא