שלמי ירוחם קיט

הקדשים שנפל בהם מום, בהני כיון דעומד לפדות אעפ"י דלאו כפדוי דמי כגון לרבנן, או אליבא דהמקשן שסבר דגם אליבא דר"ש לא אמרינן כפדוי דמי, אפי"ה אמרינן שפיר דאם פדה אח"כ דיינינן כאילו נפדה מעיקרא כיון דעומד לכך, ולא איכפת לן הא דבשעת שחיטה היתה אסורה באכילה, אולם כיון דמעיקרא היתה עומדת לפדיה דמצוה לפדותה, הילכך אם נפדה אח"כ במציאות, משוי לה להשחיטה דמעיקרא לראויה לאכילה, לפיכך הקשו התוס' שפיר דילמא איירי כשנפדית והוה השחיטה דמעיקרא ראויה. ונפ"מ לדינא בין רבנן לר"ש אינו אלא אם לא פדו ממש אחר השחיטה, דר"ש סובר כל העומד לפדות כפדוי דמי והוה כנפדה ממש בשעת שחיטה, ורבנן סברי כיון דאח"כ לא נפדה ממש אלא עמד לפדות לאו כפדוי דמי, אבל אם נפדה ממש אחר כך גם רבנן סברי דכפדוי מעיקרא דמי, אולם הני מילי בקדשים בע"מ דמצוה לפדותם אבל הדברים שאין מצוה לפדותם כגון עגלה ערופה אחר ירידתה לנחל איתן, אם שחטה ואח"כ נפדה בזה לא אמרינן כפדוי מעיקרא דמי, כי הפדיה אינה אלא מכאן ולהבא, אכן בשעת שחיטה כיון דהעלה ערופה היתה אסורה בהנאה הוה כמחתך עפר בעלמא, דאין שום ראיה מן קדשים בעל מום לעגלה ערופה כדבארתי לכן נ"ל להוכיח מהא דאיתא שם ב"ק דף ע"ו ע"א דפריך שם הגמרא אהא דאמר ר"ש קדשים שחייב באחריותן חייב דו"ה, מכדי שמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא, ופירש"י דקדשים הנשחטים בחוץ פסולין, והקשו התוד"ה שחיטה, וז"ל וא"ת אמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא, ואין לך מום גדול מזה כלומר משחיטה, ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון וכו' עיי"ש, והא התם שחוטי חוץ ודאי דמחתך עפר בעלמא הוא, ואינו עומד לפדיון דליכא שום מצוה לשחוט כדי לפדות, ואדרבה אסור לו לשחוט בחוץ ולהטיל בו מום, דלא דמי לקדשים בע"מ דמוטל עליו לפדות גם בשעה ששחטה ועד שלא שחטה, משא"כ הכא דבשעת השחיטה לא חל הפדיה רק אחר השחיטה, אפי"ה אמרינן דמהני הפדיה דאח"כ לעשות את השחיטה דמעיקרא לשחיטה ראויה, א"כ כמו כן בעגלה ערופה אעפ"י דהפדיה בא לאחר השחיטה ג"כ מיקרי שחיטה ראויה. ולפי האמור לעיל דלר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי אעפ"י שלא נפדה לבסוף, א"כ יהא מותר לאכול את הקדשים בע"מ תיכף לאחר שחיטה דהא כפדוי דמי, אולם זה אינו דרק לגבי דין שחיטה ראויה אמרינן דמיקרי ראויה אף קודם שנפדה כיון דעומד לפדות, אבל לענין היתר אכילה ודאי דבעינן פדיה ממש, וכדאיתא בשטמ"ק ב"ק ע"ו ע"ב, וז"ל כתב הרמ"ה הא דאמר ר' יוחנן השוחט תמימים בפנים לשם בעלים ואח"כ נשפך הדם דהוה שחיטה הראויה לאכילה אליבא דר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי, לאו למימרא דאע"ג דלא נזרק הדם ולא נפדה ההקדש מותר באכילה וכו', אלא רק דדיינינן כדין דבר הראוי לאכילה, אבל לא היתר אכילה ממש, דסוכ"ס לענין אכילה בעינן פדיה ממש והוא כדבארתי לעיל. סימן נא. הלכות מעילה פרק ה' מהלכות מעילה הלכה ו'. גידולי הקדש מועלין בהן, כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים, אילן ועשה פירות מועלין בהן. אבל המקדיש את הבור ריקן ואח"כ נתמלא מים הקדיש אשפה ואח"כ נתמלא זבל שובך ונתמלא יונים הואיל ואינן גידולי הקדש אין מועלין בהן וכו', ע"כ. אכן בדינא דבור ריקן ואח"כ נתמלא מים שובך ונתמלא יונים דפסק דאין מועלין בהן, יש לחקור מאיזה טעם הוא דס"ל הכי, אם כמו דסובר התוס' דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש, דכמו כן מפרש הרשב"ם ב"ב ע"ט דלא אלים רשות הקדש לקנות, או דילמא סובר כהרמב"ן דמפרש טעמא ניהי דחצר דהקדש ג"כ קני כמו חצר דהדיוט אפי"ה אין מעילה בזכייתה, וכדמסביר הקצוה"ח בסימן ר' כוונתו של הרמב"ן דאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע"י אדם, אבל זה שקדוש רק ממילא ע"י זכיית חצר אין מועלין בו אעפ"י דקני, ונפ"מ בינייהו לדינא בזאת גופה דלהתוס' והרשב"ם המים או היונים שבאו אחר שהקדיש את החצר לתוכו לא קדשי דרשות הקדש לא קני, אבל להרמב"ן מיהא מקדש קדשי רק אין בהן חיוב מעילה כיון דלא הוקדש ע"י אדם. ונ"ל להוכיח דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן, דהא מסיק בלישניה הואיל ואינן גידולי הקדש אין