שלמי ירוחם יב

דס"ל דאין נדחה ואפי"ה כתב דוקא שהקדישה אח"כ, על כרחך משום דסבירא ליה דאין לחלק בין קדושה דחויה לקדושה גמורה, כיון שאינו יכול להתפשט בשעת הקדש אינו כלום עכ"ל, עיקר כוונתו דאמנם ליכא חסרון דיחוי כדס"ל בעלי חיים אין נידחים, אולם הטעם כיון דבשעה שהקדיש לא היתה יכולה להתפשט טרם שלקח החציה השניה, א"כ אף לאחר שלקחה לא קדשה אם לא שחזר שוב והקדיש את חלקו שקנה זהו תוכנו עיי"ש. ברם אכתי קשה להבין, אם ילפינן מקרא דכל אשר בבהמה דפשטה קדושה בכולה הכוונה היא דאם אדם מקדיש חצי בהמה אמרה התורה הדין שמתפשט בכולה, רק מאי דלא חלה בכולה משום חלק של חבירו המעכב על ידו, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, סוכ"ס אחרי דלקחה ונעשה שלו גם חלק השני אמאי לא תתפשט בכולה, מאי איכפת לן שבאותה שעה שהקדישה לא חל ההקדש על החציה השניה, אולם הרי החצי הראשון כבר נעשה הקדש, והדין של התורה הוא שמתפשט בכולה, א"כ אמאי בעי שוב להקדיש בפיו החציה השניה, אבל לפי"ד עפ"י הרשב"א ניחא דלאו הדין הוא שממילא מתפשט בכולה, אלא הטעם שכך אמדה התורה שדעת המקדיש היתה אכולה הני מילי דבשעה שהקדיש חציה היה הבהמה כולה שלו, אבל בנדון של שני שותפים ודאי לא היתה דעתו כי אם על חציה שלו, אבל מעולם לא היתה דעתו על חלק השני שאינו שלו, הילכך כשחזר ולקחו בעינן שיקדיש בפיו גם חלק השני, ואם לאו הוה חציה קודש וחציה חולין אולם איתא במס' גיטין דף מ"ג ע"ב תוד"ה גמרו קידושי ראשון, הקשו התוס' וז"ל והא דאמרינן בפ"ק דקידושין ז' ע"א בהמה של שני שותפים הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה כו' הא לא הקדישה לא גמרו וכו' עכ"ל עי"ש, התם אתיא שפיר קושית התוס' משום דדמי אהדדי, דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, דבאותה שעה שקדשה ודאי דלא היתה דעתו אכולה דהא חציה שפחה היא, ואפי"ה כיון שנשתחררה אח"כ אמרינן גמרו קדושי ראשון, אמאי גבי בהמה של שני שותפין לא אמרינן הכי אלא בעינן שיחזור ויקדיש, דהא כמו גבי בהמה של שני שותפין אמרינן שלא היתה דעתיה אכולה ובעינן שיחזור ויקדיש ולא אמרינן גמרו ההקדש לאחר שלקח החצי השני, ה"נ אמאי אמרינן גמרו קידושי ראשון, ברם תירצו שפיר שאני בהמה של שני שותפין אמרינן שפיר דעתיה רק אחציה דאיכא חלות הקדש גם בחציה, אבל גבי אשה ודאי דעתיה אכולה כיון דחציה לאו כלום הוא ואכולה אי אפשר, מיהא דיבורו מיתלי תלי וקיימא וכי הדר משכח רווחא דליחול הקידושין חלין וגמרו קדושי ראשון ועולה ג"כ שפיר עפ"י דברי הרשב"א כדבארתי. וכהאי גוונא יש לבאר הא דאיתא במס' תמורה דף י"א ע"א, תניא אידך השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי נאכלת לכל אדם ונאכלין בכל מקום ואין נאכלין בעזרה, ומוקים לה הגמרא דהברייתא ס"ל דקדושה חל על העוברין, והא דלא קדוש משום דאיירי בהקדיש ואח"כ נתעברה דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושים כשהן נולדים ולא במעי אמן הואיל דבקדושתיה דוולד מכח האם קא אתי, כדאיתא בקרא רק קדשיך אשר יהיו לך אלו הוולדות, אבל במקדיש מעוברת איתא שם עוד ברייתא דהולד קדוש לאלתר ואם מצא בה בן ד' חי אינה נאכלת אלא לכהנים, דבהאי גוונא לא מיקרי וולד קדשים כי הוולד קדוש מצד עצמו בשעה שהקדיש את האם עי"ש. ולכאורה יש להקשות כיון דקיי"ל פשטה קדושה בכולה, א"כ אמנם כשהקדיש את הבהמה עדיין לא נתעברה, אבל אח"כ כשנתעברה תחול הקדושה על הוולד משום דינא דפשטה קדושה בכולה, נחזי אנן כיון דסבירא לן קדושה חלה על העוברין מה לי אם הוא הקדיש בפיו את הוולד, או שנתקדש ע"י שמעיקרא הקדיש את הבהמה וחיילה הקדושה על האם, ואם נתעברה אח"כ פשטה הקדושה אף על הוולד, דבהאי גוונא קדושת הוולד לאו מכח האם כי אם קדושה בפני עצמה מצד הדין דפשטה בכולה, ולא הוה בגדר וולדות קדשים דבעינן לומר בהוייתן הן קדושים, אלא צריך להיות הוולד קדוש כמו במקדיש את הבהמה אחר שנתעברה, דכמו התם הוולד קדוש מצד שהוא הקדיש בהדיא את הוולד, כמו כן בנדון דידן קדוש הוולד משום שהתורה הקדיש ע"י דינא דפשטה בכולה אולם לפי"ד עפ"י הרשב"א ניחא שפיר דודאי לא היתה בדעתו להקדיש את הוולד שלא היה בעולם בשעה שהקדיש את האם, הילכך כשבא אח"כ הוולד בעולם הוה הקדושה רק מכח האם דמתקריא וולד קדשים דלא קדוש רק בהווייתם, ואם גבי בהמה של שני שותפים אמרינן דלא היתה דעתו אחציה השניה משום דאינו שלו אעפ"י שהיה בעולם, כש"כ בנ"ד דלא היה הוולד לגמרי בעולם ודאי שלא היתה בדעתו על הוולד להקדיש.