שלמי ירוחם יא

שם הגמרא לרבא שסובר אי עביד לא מהני אמאי מקדיש בע"מ מהני הקדשו, ומשני דגלי לן קרא לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי, והשתא כיון דאיכא עבירה בהקדשו וכל עיקרא דחל הקדשו הוא מדגלי לן קרא, יש לומר רק תפיסת מועט דאין להקדש אלא אותו אבר בלבד שהקדישו בפיו, דסגי לומר בהקדש בעבירה דהוה הקדש גרוע שיהא קדוש רק אותו אבר שהקדיש, אבל לא להתפשט יותר משהקדיש בפיו, דבהאי גוונא דאיכא עבירה בהקדשו לא אמרינן פשטה קדושה בכולה אולם הקשו האחרונים על השעה"מ מהא דאיתא במס' תמורה דף י' אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה, ולפי דבריו הא אין שום דמיון מוקדשין לתמורה דגבי מוקדשין ליכא עבירה בהקדשו, משא"כ בתמורה דאיכא לאו דלא ימיר, והיכא דאיכא עבירה הא לדידיה לא אמרינן דינא דפשטה קדושה בכולה. ונ"ל לתרץ דלא דמי עבירה דמקדיש בע"מ לעבירה דתמורה, דבעבירה דתמורה גם השעה"מ יסבור דשייך בה דינא דפשטא קדושה בכולה, דמקדיש בע"מ למזבח הרי העבירה בעצם חלות הקדושה על הבע"מ למזבח, וכדאיתא במס' תמורה דף ז' ע"א דמקדיש בע"מ למזבח לקי משום דבזיא להקדש, הילכך בכהאי גוונא אמר שפיר השעה"מ דלא אמרינן פשטה בכולה, דסגי שתהא חלה במאי דהקדיש בפיו ותו לא, אבל מימר הא בקדושת הבהמה שמימר תחתיה ליכא שום עבירה, דמהיכא תיתי לן לומר דאיכא עבירה לעשות מבהמה תמימה דחולין להקדש אדרבה מצוה הוא דקא עביד, אלא עיקר העבירה לאו בחלות הקדושה כי אם בעצם דיבורו גרידא, דאינו רשאי לומר זו תמורת זו, וכיון שכבר עבר והוציא בפיו לשון תמורתו, הרי אח"כ מה שתמורתו נעשה קודש בהא ליכא שום עבירה, נמצא דהעבי' זו דתמורה הוה כמו ענין צדדי שההקדש בא ע"י שעבר מעיקרא עבירה בלי שום שייכות לחלות ההקדש, לפי"ז אם המיר אבר אחד בתור זו תחת זו והאבר נעשה קודש ודאי דאיכא למימר דפשטה הקדושה בכולה, אך לפי"ד הא דר' יוסי גמר תמורה מקדשים לגבי פשטה קדושה בכולה, בע"כ צריך לומר דגמר במימר תמימה כגון אבר של בהמה תמימה של חולין בבהמת הקדש, דאי במימר אבר של בהמת בע"מ הרי שוב איכא עבירה בעצם חלות הקדושה דהא מקדיש בע"מ, דמה לי אם מקדיש בע"מ מתחלה, או מקדיש בע"מ ע"י מימר, אמנם המנה"ח רפ"ה מפרש דבהאי גוונא ילקה רק משום איסור תמורה ולא משום מקדיש בע"מ אבל איסורא ודאי איכא, ועיין לקמן בספרי פ"א מאיסורי מזבח שבארתי שם ענין זה בארוכה, ודברי ר' יוסי אזלא אתמורת תמימה דליכא עבירה בחלות הקדושה כדבארתי ועוד עדיפא יש לתרץ את דברי השעה"מ עפ"י מאי דחקרתי בס' דברי ירוחם סימן ס"א בהאי דינא דפשטה קדושה בכולה, אם אמרינן אדם שהקדיש בהבהמה חציה דעתו אינו אלא להקדיש חציה, רק דהתורה אמרה לנו במתפשט בכולה נגד רצונו, או דילמא התורה אמדה דעת של אדם דאם הקדיש חציה ודאי דדעתו היתה אכולה, ואם עומד וצווח שלא היתה דעתו אכולה אין מאמינין לו, והבאתי שם את הרשב"א במס' קידושין דף ז' וז"ל התם בהמה הכא דעת אחרת תמיהה לי ה"נ כבהמה כיון דאיהי מקבלה קדושי דעתה שיפשטו קידושין דכולה ומי מעכב עכ"ל אלמא שהרשב"א סובר טעמא דפשטה קדושה בכולה משום דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, דאם מקדיש חציה או אבר שהנשמה תלויה בו דעתיה אכוליה לפי"ז ההסבר פשוט, דהני מילי דאמרינן שדעת המקדיש היתה אכולה, היכא דליכא שום עבירה בחלות הקדושה, אבל היכא דאיכא עבירה כגון במקדיש בע"מ למזבח ודאי דלא היתה בדעתיה אכוליה, ואין לנו אלא מה שהוציא בפיו בהדיא, ברם במה דברים אמורים היכא דהעבירה בחלות הקדושה אבל היכא דבחלות הקדושה ליכא שום עבירה כגון ממיר חולין בהקדש, רק העבירה באמירתו גרידא וכיון שכבר הוציא בפיו אבר זה דחולין תמורת זו, והשאלה אם דעתו אכולה ודאי שפיר דאמרינן דעתיה אכולה דחלות הקדושה בכולא ליכא שום עבירה. ועפ"י דברי הרשב"א האמור לעיל דפשטה קדושה בכולה הוה משום דדעתיה אכוליה, יש ליישב מאי דהקשה המקנה למס' קידושין דף ז' ע"א, וז"ל הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפים הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה, משמע דאם לא הקדישה לא אמרינן דכיון שלקחה ונעשה שלו ממילא תתפשט הקדושה בכולה, ולכאורה היה נראה דהטעם הוא דהוה קדושה דחויה, כיון דמעיקרא לא היתה בהמה זו ראויה למזבח, הילכך לא אמרינן דכשלקחה מתפשט קדושה בכולה, אך זה אינו, דהא כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מה' מעה"ק הלכה ד' בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה וחזר ולקחה חציה האחרת והקדישה ה"ז קדושה וקרבה, הרי