שלמי ירוחם קיח

תירוצו של התוס' דמס' קדושין שהבאתי לעיל דהא דקאמר הגמרא הכא כפרה כתיב בה כקדשים לאו עיקר דרשה הוא, דהא איצטריך לדרשה אחריתי כדאמרינן בפ"ק דחולין י"א דילמא טריפה היא, וכי תימא מאי נפ"מ כפרה כתיב בה כקדשים, אלא עיקר דרשה הוה מוערפו, דלפי תירוץ זה אפשר דגם הרמב"ם סובר הכי, וכיון דילפינן מוערפו הרי ליכא פירכת הגמרא מהא דנמצא ההורג עד שלא נערפה אמאי תרעה בעדר, משום דאחר דנמצא ההורג ליכא חיובא דוערפו, ופירכת הגמרא אינה אליבא מאן דס"ל דילפינן לה משום דכתיב כפרה כקדשים, העיקר הוא דאמנם איכא שתי הילפותות רק הרמב"ם ס"ל דלאו עיקר דרשה הוא אלא העיקר מן וטרפו, ואעפי"כ גם מהא דכתיב כפרה כקדשים ג"כ סמכינן, הני מילי בנערפה כהלכתה אבל אם נמצא ההרוג סמכינן אעיקר דרשה מן וערפו הילכך פסק שפיר דתרעה בעדר. המשנה למלך שם בפרק י' מה' רוצח על הרמב"ם שכ' עגלה ערופה אסורה בהנאה משתרד לנחל איתן אעפ"י שעדיין לא נערפה, פירש בזה המל"מ אעפ"י דעגלה ערופה אסורה בהנאה מ"מ נפדית לעולם כמו פרה אדומה תוספתא פ"ק דפרה הביאה הר"ש שם עכ"ל, והקשו עליו התפארת יעקב במס' חולין פ"ב ע"א אהא דקאמר שם הגמרא לישני ליה כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה, כלומר הא דפוטר ר"ש גבי אותו ואת בנו משום שחיטה שאינה ראויה איירי ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן לפי דברי המל"מ דמהני פדיון, אכתי היכי פוטר ר"ש בעגלה ערופה הרי כיון דמהני בה פדיון שחיטה ראויה היא, והוה ממש כמו פרת חטאת דאמרינן שם אינה משנה כיון דמהני בה פדיון הוה שחיטה ראויה ע"כ תוכן קושיתו אכן יש לתרץ דלא דמי לפרת חטאת, דהא איתא שם הא דאמר ר"ש פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר, ואמר ע"ז ר"ש בן לקיש דטעמיה הוא משום דאומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה, ופירש"י אם מצא אחרת נאה הימנה אפילו ע"ג מערכתה של עצים שנשחטה עליה, דקא סבר ר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וקרינא ביה שאתה יכול להאכילו עיי"ש, א"כ כל עיקרא דפרת חטאת מיקרי אוכל הוה משום דעומד לפדות כפדוי דמי, דאי לא"ה מה לי שיכול לפדות סוכ"ס אכתי לא נפדה. וכבר מצינו בתוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה והלא, דלא אמרינן לר"ש כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק, כדאמור במס' מנחות ק"א ע"ב בשלמא פרה עומדת לפדותה, פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה והני מנחות אין מצוה לפדותה, גם הרשב"א חולין דף פ' ע"ב ד"ה שחיטת, כתב וז"ל י"ל דהתם דינא הוא דחשבינן ליה כזרוק משום דמתחילתו מצוה לזרקו כדאיתא במנחות וכו' עיי"ש, לפי"ז הרי ניחא דפרת חטאת איכא מצוה לפדותה, אבל עגלה ערופה הא ליכא שום מצוה לפדותה, וכיון דלאו כפדוי דמי הרי בשעה ששחט הוה שחיטה שאינה ראויה, דמשום שיכול לפדות גרידא בלא מצוה לא מיקרי שחיטה ראויה, כיון דלא נפדית במציאות ממש, דכפדוי דמי לא אמרינן כיון דבעגלה ערופה ליכא שום מצוה לפדותה. ואדרבה עדיפא יש לחקור גבי עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאסורה בהנאה, אם אף יפדה ממש במציאות אחר שחיטתה אם בהאי גוונא איכא דין שחיטה לגבי אותו ואת בנו, דהא בשעת מעשה השחיטה לא הוה אלא כמחתך עפר בעלמא, כדאיתא במס' ב"ק גבי חולין בעזרה ושחוטי חוץ, דהקשו התוס' שם דף ע"ב ע"א מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא עיי"ש, אלא מאי דפדה אחר שחיטה הרי הפדיה מכאן ולהבא דהא לא דמי לשאלה בהקדש דעוקר למפרע, א"כ מה לי דנפדה אח"כ סוכ"ס בשעת מעשה לא הוה אלא כמחתך עפר בעלמא, ושחיטה שאינה ראויה היא אליבא דר"ש וליכא איסורא דאותו ואת בנו כיון דלאו שחיטה היא. ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא במס' ב"ק ע"ו ע"ב דמוקי שם ר"ל מתניתין בשוחט בעלי מומין בחוץ, ופריך הגמרא לר"ל שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת עיי"ש, דאכתי המקשן לא סלקא אדעתיה הא דמשני שם כל העומד לפדות כפדוי דמי, והקשו שם התוד"ה והלא פדיה מתרת, וז"ל תימא מאי פריך דילמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפירוש הקונטרס דאיירי בבע"מ מעיקרו, וכיון דלבסוף נפדה הוה שחיטה ראויה וכו' עיי"ש, אלמא אעפ"י דבשעה ששחט את הבע"מ קדשים בחוץ לא התירה השחיטה את הבהמה לאכילה דהא עדיין לא נפדית במציאות ממש, אלא שאם נפדית אח"כ קרי לה התוס' שחיטה ראויה, פירוש כיון שפדה אח"כ מתיר את הבהמה ששחטה מעיקרא קודם הפדיה. אך יש לדחות דשאני קדשים בעל מום דמצוה לפדותם כדאיתא ברמב"ם פרק א' מאיסורי המזבח ה' ו' מצות עשה לפדות