שלמי ירוחם קיז

לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זוהי שחיטתה, כדאמרינן הכא דחייתו לצוק זו שחיטתו, ובפרק חטאת העוף בזבחים דף ע' ע"ב אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבלה עכ"ל, אמנם משום קושיא זו סובר הרמב"ם דמשום דעריפה מטהרת מידי נבלה עי"ז גרידא לא מיקרי עריפה שחיטה לגבי אותו ואת בנו, כי לא דמי לשעיר המשתלח דהתם דחייתו לצוק מתיר ג"כ את האברים בהנאה כדבארתי, ואי דילפינן עגלה טרופה משעיר המשתלח לענין איסורא מחיים כדאיתא במס' כריתות כ"ה ע"א וכמו כן במס' קדושין דף נ"ו לאו לכל מילי ילפינן, וכהאי גוונא הא דאמרינן עגלה ערופה כתיב בה כפרה כקדשים ג"כ לאו לכל מילי, דגם לענין איסור הנאה מחיים לא ילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים כדאבאר. והנה הרמב"ם פרק י' מה' רוצח הלכה ו' כתב עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל תיאסר בהנאה אעפ"י שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה ה"ז אסורה בהנאה, והקשה הכס"מ שם, מהא דאיתא במס' כריתות כ"ה ע"א דפריך הגמרא נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, ואי אמרת נאסרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים וכו' עיי"ש, לפי זה הרי מאן דסבירא ליה דעגלה ערופה אסורה מחיים, אינו יכול לסבור האי דינא דנמצא ההורג עד שלא נערפה, תרעה בעדר, דהני תרתי דינים סתרי אהדדי, והרמב"ם שפוסק כאן דנאסרת מחיים, ואפי"ה פוסק לקמן גם האי דינא אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר והרי מזכה שטרא לבי תרי, ע"כ קושיתו. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דאיתא במס' קדושין נ"ז ע"א עגלה ערופה מנלן דאסורה בהנאה, אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, וכתבו התוס' וז"ל דכתיב כפר לעמך ישראל וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן, תימא דבכריתות דף ו' ע"ב מפיק ליה מוערפו שם, שם תהא קבורתה, וי"ל דתרווייהו צריכי דאי משום כפרה הוה אמינא דוקא מחיים אסורה בהנאה כמו קדשים, אבל אחר עריפה מותרת כיון שנעשית מצותה להכי איצטריך וערפו שם, ואם מוערפו שם לחוד הוה אמינא דוקא לאחר עריפה אסורה בהנאה אבל מחיים לא להכי איצטריך כפרה, אי נמי יש לומר דהא דקאמר הכא כפרה כתיב בה לא עיקר דרשה הוא וכו', אלא עיקר דרשה דהכא הוה מוערפו שם עכ"ל, אכן אפשר לומר דהני תרי סוגיות הגמרא דקדושין דיליף עגלה ערופה אסורה בהנאה מהא דכתיב בה כפרה כקדשים והסוגיא דכריתות דיליף מן וערפו פליגי דמהיכא תיתי לומר דלא פליגי. וחילוק גדול לדינא בין הני שתי ילפותות, דאם מהא דכתיב בה כפרה כקדשים, וכיון דהוקדש לעריפה הרי ההקדש קיים אף לאחר שנמצא ההורג, כמו דאיתא במס' חולין פ"ב ע"א בתוד"ה והתנן, שהקשו איך מדקדקין מכאן דלא מיתסרא מחיים, דילמא היינו טעמא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה וכו', ותירצו דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג עיי"ש, אלמא דההקדש לא נפקע אף לאחר שנמצא ההורג, וכיון דכפרה כתיב בה כקדשים אסורא בהנאה כמו קדשים, דהא עגלה ערופה היא אף לאחר שנמצא ההורג דכי הוקדשה לגמרי הוקדשה, אבל אם נאמר דעגלה ערופה אסורה בהנאה מחיים מילפותא דקרא וערפו שם תהא קבורתה, כלומר דחיוב המצוה דוערפו אוסרה בהנאה, א"כ הני מילי אם לא נמצא ההורג דאיכא חיוב מצות עריפה, אבל אם נמצא ההורג אמנם דבשמה מיקרי עגלה ערופה אולם לעורפה ליכא שום חיוב, וכיון דליתא החיוב דוערפו ממילא שרי בהנאה, כיון דכל עיקר איסור הנאה הילפותא לאו מקדשים כי אם דין באנפי נפשיה החיוב דוערפו. והשתא אפשר לומר דהסוגיא דמס' כריתות כ"ה דמוכיח מהא דאמרי עד שלא נערפה נמצא ההורג תרעה בעדר, אלמא דלא נאסרה מחיים דאי לא"ה אמאי תרעה בעדר הא גמר ומקדיש וקדושתו קיימת אף לאחר שנמצא ההורג, אלמא דעגלה ערופה ילפינן מהא דכתיב בה כפרה כקדשים, אבל הרמב"ם יסבור כסוגיא דמס' כריתות דף ו' דילפינן מקרא דוערפו דחיוב מצות העריפה מטיל האיסור הנאה, הילכך לדידיה איכא שפיר הני תרתי דינים ולא סתרי אהדדי, אמנם עגלה ערופה אסורה בהנאה מחיים משום וערפו דאיכא עלה חיוב עריפה, אולם אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה בעדר, כיון דסלקה ממנה מצות עריפה ממילא שרי בהנאה דמהיכא תיתי לאוסרה, אמנם אכתי יש לערער מהא דאיתא ברמב"ם בפ"ג מה' אבות הטומאות הלכה י"ג דכתב בהדיא עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתובה כקדשים, אלמא דס"ל דילפינן מקדשים ולא מן וערפו, אולם יש לומר דדוקא לגבי כהלכתה אבל היכא דנמצא ההורג שאני אי אפשר דילפינן מקדשים כי אם מקרא דוערפו וקצת דוחק הוא. לכן נ"ל דעדיפא איכא למימר דאפילו לא פליגי הני סוגיות אהדדי, יש לתרץ עפ"י