שלמי ירוחם קטז

אם זרק חץ על האדם מרחוק מאה אמה אין אנו מחייבין את הזורק על העברת החץ המאה אמה כי אנוס הוא אלא עיקר החיוב רק בשביל עצם הזריקה, ואם אינו זורק מרחוק אלא התקרב לאדם והרג אותו בחץ בלא שום זריקה כש"כ דחייב מיתה, משא"כ בעבודת קדשים דהעברת הדם מידו אל המזבח זוהי גופה מיחשבא לעבודה, תדע דקדשים גדר אחר מדינים דעלמא לגבי הא, כגון דאיכא מ"ד הולכה שלא ברגל לאו הולכה היינו משום דעצם הולכת הדם הוה עבודה ולא רק אמצעי כדי להביא הדם. עוד מצינו מ"ד כל הנזרקין שנתן בשפיכה לא יצא דבעינן דוקא זריקה מרחוק ואם התקרב למזבח ונתן עליו הדם לא מהני, אמנם הרמב"ם בפ"ב מה' פסוהמ"ק ס"ל כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא היינו שמביא גזיה"כ מן ודם זבחיך ישפך ואי לאו קרא היינו אומרים דוקא זריקה, אעפ"י שהשכל מחייב ומה זריקה דמרחוק שפיר דמי כש"כ מקרוב כמו בזרק חץ, אלמא מזה דקדשים בסוג אחרת ולא דמי לכל הני דלעיל, לפיכך לא שייך לומר בנ"ד בתר מעיקרא לומר כיון שיצא דם הזריקה מתחת ידו הוה כמו שנעשה מיד באותו רגע על המזבח, דהא סוכ"ס מיחסרא עצם ההעברה מידו עד המזבח דכל פסיעה ופסיעה חלק מן העבודה, משא"כ בחץ שאינו אלא אמצעי הגורם ועיקר החיוב הוה הזריקה כדבארתי. והשתא יש לתרץ קושיתי הראשונה אמאי לא בעי ר' ירמיה אם זריקה שלא הגיעה למזבח אם כשרה, דאילו הכי בעי והוה פשוט ליה דבעינן דוקא שתגיע למזבח, אכתי איכא למיבעיא האי דינא דנקטעה ידו של מזה בינתיים, אם ההזאה הגיע למקום המזבח אלא דנעשה בינתיים בע"מ אפשר דאזלינן בתר מעיקרא בזמן ובמקום והוה כמו דנעשה בע"מ אחר הזריקה, דכאשר הגיע הדם למזבח איגלאי מילתא דנעשה בע"מ אחר שהגיע כיון דבתר מעיקרא אזלינן, לפיכך בעי ר' ירמיה הך דנקטעה ידו ואם פשט ליה דבעינן והזה ונתן דאכתי לא נגמרה הזריקה עד שיתן על המזבח ולא אמרינן בזה בתר מעיקרא א"כ ממילא נפשט אם הזאה שלא הגיעה למזבח אם כשרה, דבדינא דנקטעה ידו נכלל הני תרתי אם אזלינן בתר מעיקרא ואם בעינן שיגיע למזבח. סימן ג. פרק ח' מה' עבודת יום הכפורים הלכה י"ז. המום פוסל בשעיר המשתלח, וכן אם נעשה מחוסר זמן נפסל, כגון שנשחטה אמו לחולה ביוה"כ שדחייתו לעזאזל היא שחיטתו, ע"כ. והנה המנה"ח מצוה רצ"ד הקשה מכאן אהא דכ' הרמב"ם בפרק י"ב מה' שחיטה, דהשוחט עגלה ערופה איתא בדין אותו ואת בנו אמאי לא חידש רבותא יותר דאם נשחטה אמה אין עורפין אותה עגלה דעריפתה זוהי שחיטתה, כמו דפסק כאן גבי שעיר המשתלח שדחייתו זהו שחיטתו, כמו כן גבי עגלה ערופה, עריפתה זוהי שחיטתה, כמבואר ג"כ ברמב"ם מה' אבות הטומאות פרק ג' הלכה י"ג עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים, הרי כמו שחיטה שמטהרה מידי נבלה. ונ"ל דאין שום תימא בדבר אם הרמב"ם מחלק בינייהו, דאמנם אפשר לומר דבהכי לא ס"ל גבי עגלה ערופה עריפתה זוהי שחיטתה, דלא דמי לשעיר המשתלח דהתם הדחיה לצוק מתיר את האברים בהנאה, כדאיתא במס' יומא דף ס"ז ע"ב לא אמרה תורה שלח לתקלה הילכך דחייתו זהו שחיטתו, מה שאין כן בעגלה ערופה דהעריפה אינה מתרת את האברים בהנאה, כדאיתא במס' חולין קי"ז ע"א וברש"י שם ד"ה עגלה ערופה וז"ל אעפ"י שנעשה מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו שם, שם תהא קבורתה, והא דעריפה מטהרת מידי נבלה משום טעם זה גרידא אכתי לא מיקרי עריפה שחיטה, דדוקא גבי שחיטה ממש אמרינן אם אף בגוונא דשחיטה לא התירה באכילה והנאה, אפי"ה כיון דטיהרה מידי נבלה איתא בה דינא דאותו ואת בנו, אבל אם לאו שחיטה ממש כי אם דין אחר כגון עריפה התירה מידי נבלה, משום זה גרידא אכתי לית ביה דינא דאותו ואת בנו, משא"כ בשעיר המשתלח דהדחיה מתיר ג"כ את האברים בהנאה. והמקור של הרמב"ם דלא אמרינן עריפתה זוהי שחיטתה אפשר לומר מהא דאיתא במס' יומא שם ס"ד ע"א אהא דאמר שם דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, הקשה הרב ר' משה מפונטייזא זצ"ל וז"ל בפרק אותו ואת בנו פ"א ע"ב תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור"ש פוטר פירוש דהו"ל שחיטה שאינה ראויה, ופריך בגמרא פ"ב ע"א והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר"ש, ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה, ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ור"ש פוטר משום דלא חזיא