שלמי ירוחם קטו

שלא הגיע הדם לפרוכת, הא בלא"ה איכא נפ"מ לגבי ההזאות גופייהו אם מהני, אם אמרינן דלא בעינן שיגיע לפרוכת הרי ההזאה שלא הגיעה להפרוכת כשרה דסגי בהכי שיצא הדם מידו, ואם בעינן דוקא שיגיע הדם לפרוכת הרי אם לא הגיעה ההזאה פסולה, ברם קושיתי לאו על המל"מ לבד, כי אם אף על הגמרא גופיה ממס' זבחים ט"ו ע"א דאשכחן התם, בעיא מינים ר' ירמיה מר' זירא היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו וכו' עיי"ש, אמאי לא מיבעיא ליה פשוט אם הזריקות שלא הגיעו למזבח כשרות הן או לאו ותו לא. לפיכך נ"ל ליישב עפ"י מאי דיש להקשות הא קיימ"ל בזורק חץ בתר מעיקרא אזלינן, כדאיתא בנמ"י למס' ב"ק בסוגיא דאשו משום חציו, שהקשה איך מדליקין נרות בע"ש עם חשיכה, הא כיון דאשו משום חציו הרי ההדלקה הולכת ונגמרת בשבת ע"י כחו דהוה כמו שהוא בעצמו הולך ומדליק, ותירץ דבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש כמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור, אלמא מדברי הנמ"י דבחץ אזלינן בתר מעיקרא, א"כ ה"נ אמאי לא ניזיל בתר מעיקרא דבאותה רגע שיצא דם הזריקה מתחת ידו הוה כנגמר הזריקה, ומאי איכפת לן שנעשה בעל מום עד שהגיע למזבח הרי לא חשבינן מעשה דלהבא אחרי דמעיקרא אזלינן, הרי מיחשבא כמו שנעשה בעל מום אחר שנגמרה הזריקה, ואפילו לדברי התוס' במס' ב"ק י"ז ע"ב שכתבו אם זרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דחייב דלא אזלינן בתר מעיקרא, שאני התם דהא לא עשה שום דבר בהכלי, אבל בנ"ד הרי לא בעינן שיעשה שום דבר בהמזבח וכל מעשיו רק בהדם הנזרק בהא כו"ע מודים דבתר מעיקרא, אמנם כוונת התוס' שם משתמע לתרי אנפי כבר בארתי בס' דברי ירוחם סימן ל' עיי"ש, משום זה לכאורה קשה אמאי לא ניזיל גם בנ"ד בתר מעיקרא. אכן יש לתרץ דכי אמרינן האי דינא דבתר מעיקרא אזלינן היכא דהשאלה היא רק בזמן, כגון שזרק חץ על הכלי דהחקירה דילן אם הכלי כמו שנשבר תיכף ומיחשבא כשבור, והשני ששברו מנא תבירא תבר או אכתי לאו כשבור, או בהדליק בע"ש נרות עם חשיכה והולכות ודולקות בשבת, אם חשבינן הדליקה דלהבא כדמעיקרא או לא, דבהני הא לא איכפת לן באיזה מקום נשבר הכלי או באיזה מקום הוה הדליקה, אלא באיזה זמן גרידא, אבל בנ"ד מלבד הזמן הרי הזריקה בעצם תלויה גם במקום, דבעינן שהדם יהיו במקום המזבח או באוירו, בהכי אפשר דלא שייך למימר בתר מעיקרא אזלינן, דאמנם בתר מעיקרא מהני לומר שהדם הנזרק הוה כמו שנזרק מיד באותו רגע שיצא מתחת ידו, אבל המקום באותו רגע לא היה מקום המזבח, דאמנם כזרוק מיד דמי אבל לא על מקום המזבח כי אם על המקום אשר מידו יצא הדם, דבכהאי גוונא לא מהני אם בעינן שיגיע למזבח. תדע דאיתא ברא"ש מס' ב"ק בכיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל, אלמא מהרא"ש שסובר דבתר מעיקרא שייך רק בזמן דהוה כנשבר תיכף בזריקת החץ, אבל המקום חשבינן כמו שהוא כלומר המקום שנזרק משם, דכמו השבירה היתה מיד דבתר מעיקרא כמו כן המקום מיחשב דמעיקרא אבל לא המקום שמגיעה לשם, וכיון דנזרק לרה"י מרה"ר צריך להיות פטור דחשבינן המקום שיצא משם, רק משום גזיה"כ אמרינן ואזלינן בתר מקום הנזק, א"כ ה"נ אמנם דחשבינן כמו שנגמרה הזריקה תיכף אבל באיזה מקום. נעשה הזריקה תיכף ממקום שזרק, כלומר בין מעשה הזריקה ובין מקום הזריקה הוה הכל בתר מעיקרא, הילכך לא מהני הזריקה דהא בעינן שיגיע למקום המזבח, ואמנם אזלינן בתר מעיקרא והוה כמו שנזרק הדם תיכף באותו רגע אבל בהמקום שיצא משם ולא אל המקום שצריך להגיע למקום המזבח, אולם אכתי יש לחקור בזה דהא איכא ראשונים דפליגי על הרא"ש וסברי דגם במקום אזלינן בתר מעיקרא כלומר דאמרינן בתר מעיקרא דנעשה מיד אל המקום שמגיע, א"כ לדידהו ה"נ אמרינן כמו שהזריקה נעשה מיד על מקום המזבח. לכן נראה לי ליישב פשוט דשאני קדשים מכל הני דלעיל, דזרק חץ על הכלי אנו מחייבין את הזורק בשבירתו את הכלי לא על הילוך החץ מידו עד הכלי כי אם על עצם הזריקה גרידא, כי על הילוכו של החץ אין לחייבו כי הוא כבר אנוס מאותו רגע שזרק ואינו יכול להחזיר, והעברת החץ משיצא מידו עד שבא אל הכלי אינו אלא רק אמצעי לשבירת הכלי, כמו כן