שלמי ירוחם קיד

והנה באותה סוגיא דמס' פסחים דף כ"ב ע"א דשקיל וטרי הגמרא בהא דקיימ"ל כל היכא דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, פריך והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן אלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין אלמא דמותר בהנאה, והקשה הגאון מלייפניק זצ"ל בספרו ברוך שאמר, וז"ל וקשה לי הא על כרחך מוכח דדם לאו מאיסורי הנאה הוא, דהא אמרינן במס' בכורות דף ו' דדם נעכר ונעשה חלב ומותר בה דילפינן מקרא, ואם נאמר דדם אסור בהנאה אמאי יהיה מותר, אף דאמרינן בשר נבילה לתוך הדבש ונשתנה הבשר לדבש מותר משום דנשתנה ממאי דהוה קודם, מ"מ אי אמרינן דדם אסור בהנאה יהיה חלב ג"כ אסור, דלא גרע מכל איסורי הנאה דאמרינן שם אם נשרפו אפרן אסור דודאי נשתנה ממאי דהוה מעיקרא, ועוד קשה דאם נאמר דדם הנפש יהא אסור בהנאה הא ע"י הדם הבהמה מתקיימת ומיתהני מאיסורי הנאה, ועוד איך מותר לעבוד בבהמה וצ"ע. אכן לכאורה יש לתרץ הני מילי דם אסור בהנאה אם פירש, אבל אם הדם בגוף הבהמה שלא פירש אין אסור בהנאה, ועדיפא איכא למימר דאף באכילה מותר דליכא ביה שום איסור, כדאיתא ברמב"ם פרק ו' מה' שחיטה הלכה י"ב אם חלטו בחומץ מותר לאכול הבשר כשהוא חי, ופירש שם הכס"מ דס"ל שלא פירש מותר, וגם הראב"ד פסק שם דבשר חי אין צריך מליחה, רק קושית הגאון אזלא אליבא הראשונים דסברי דם האברים שלא פירש ג"כ דם הוא ואסור. לפיכך נ"ל לחדש בהא דפריך הגמרא והלא דם אין הכוונה על כל דם חולין בעלמא שיהא אסור בהנאה, דהא כשהותרה בהמה כלומר נבילה דמה נמי הותרה, כמו דאמרינן לעיל גבי גיד הנשה כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו כמו כן דם נמי הותר, אלא קושית הגמרא הוה על דם קדשים דהתם לא הותרה נבלה דקדשים שמתו אסור בהנאה, והקרא שמביא הגמרא ג"כ מוכח דמקדשים פריך, דכתיב שם ויקרא י"ז ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר, על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם, הרי בהדיא בהאי קרא איירי בקדשים ומדם קדשים היא דפריך, אמאי נמכרין לגננין הדם קדשים הא כתיב בהו כל נפש מכם לא תאכל דם, א"כ הרי מתורץ כל קושיותיו דאין ראיה מחלב דאיירי שם בבהמת חולין ולפיכך מותר בהם ג"כ לעבוד, מה שאין כן בקדשים. ובזה אפשר ג"כ לתרץ קושית התוד"ה והרי דם. וז"ל משמע דדם לא הוה בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה, וקשה לר"ת דאמר בהמוציא יין דף ע"ז ע"א דם נבלה ב"ה מטמא, וקאמר התם ר' יוסי דלא מטמא ב"ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב ליה כבשר וכו' עיי"ש, אכן לפי"ד ניחא שפיר דכל עיקר פירכת הגמרא לאו מדם חולין, דדם חולין ודאי דאמרין כשהותרה בהמה הותר גם הדם, רק הקושיא מדם קדשים כדנתבאר לעיל. סימן מט. הלכות עבודת יום הכפורים פרק ג' מה' עבודת יום הכפורים הלכה ה'. ומכניס דמן להיכל ומזה מדם שניהן ביום הזה מג' הזאות, ע"כ. ופירש בזה המל"מ וז"ל לא ביאר רבינו ז"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לו, ומדברי התוס' בפ"ק דזבחים דף ט"ו ד"ה אלא חטאת העוף, מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים, ולפי"ז אם נקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע הדם לא נפסלה ההזיה משום בעל מום, אבל בהזאת מזבח אם נקטעה ידו קודם שהגיע הדם לאויר המזבח נפסל, וכמו שפסק רבינו בפ"ב מה' פסולי המוקדשין וכן בזריקה, אבל לא ראיתי לרבינו שחולק בזה עכ"ל. אמנם מצינו בזה פלוגתא בגמרא יומא נ"ז ע"א כשהוא מזה לא היו נוגעין בפרוכת ואם נגעו נגעו, אמר ר' אלעזר ב"ר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים וכו' עי"ש, הרי חזינן בהדיא דר' אלעזר בא ללמדנו שההזאות נעשו באופן שנגעו בהפרוכת, דהזאה בלא נגיעה בהפרוכת לאו הזאה היא, והרמב"ם אפשר דס"ל כר' אלעזר ב"ר יוסי הילכך אינו מחלק בין זריקת הדם על המזבח ובין הזאות הפנימיות על הפרוכת, דבכולהו לא מיחשבא זריקה או הזאה עד שיגעו ממש זריקה במזבח והזאה בפרוכת. אך יש להקשות במאי דמסיק המל"מ דהנפ"מ לדינא לענין נקטעה ידו של מזה עד