שלמי ירוחם קיב

הוא משום דמעיקרא היתה הילפותא דמחשבה לשמה בעינן לכתחילה למצוה, ואח"כ ילפינן מקרא דלאו דוקא למצוה כי לעכב אף בדיעבד כדבארתי, אבל מעבודה לעבודה כגון אם שחט סימן אחד בחטאת ע"מ לזרוק את הדם שלא לשמו ודאי דאמרינן אין מחשבין בחצי מתיר, כיון דילפינן מפיגול ולא ילפינן מילפותא דלמצוה ולעכב, וכיון דמפיגול ילפינן הוה הדין דכמו גבי פיגול אין מפגלין בחצי מתיר, כמו כן גבי שלא לשמו אין מחשבין בחצי מתיר, כי בין טעמא דידי לטעמא דהאור שמח איכא חילוק בהאי דינא מעבודה לעבודה כדבארתי. והא דמביא ראיה מהא דאשכחן הך מילתא דחצי מתיר רק במחשבת פסח למולים ולערלים, לדידי הרי ניחא שפיר, דלערלים אין זה שינוי דשלא לשמה ולא שינוי שלא לשם בעלים, דהני דילפינן מן ילפותא דלמצוה ולעכב דבהכי אמרינן מחשבין בחצי מתיר, אבל לערלים איכא ילפותא באנפי נפשיה, דאומר ר"י שם בפסחים ס"א ע"א בתוד"ה לאוכליו, דנפקי מהאי קרא דאיש לפי אכלו, וכיון דמקרא אחרינא ילפינן שייך שפיר לומר בהכי דאין מחשבין בחצי עבודה כמו גבי פיגול, ברם הא דאמרתי לעיל למילתא דפסיקתא אם שחט חטאת סימן אחד ע"מ לזרוק שלא לשמה דאין מחשבין בחצי מתיר, כיון דמפיגול ילפינן, אכתי יש לחקור דהא קיימ"ל גבי פיגול גופיה דאעפ"י דאין מפגלין בחצי מתיר, דניהי דפיגול לא הוה אבל פסול מיהא הוה כדאיתא כאן ברמב"ם שהבאתי לעיל, א"כ לגבי מחשבת שלא לשמה לא צריכינן יותר לפסול את הקרבן, והילפותא מפיגול עולה שפיר לפסול בהאי גוונא, אולם לאו מטעמא שאמר האור שמח מהקרא דהאכל יאכל כי אם מטעמא דידי כיון דגם גבי פיגול חצי מתיר פסול מיהא הוה. סימן מח. פרק י"ט מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א'. מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף, וכן הנותר מצות עשה לשרפו וכו', ובכלל הנותר הפיגול וכל פסולי המוקדשין נשרפין ע"כ. חזינן מכאן דקדשים שנטמאו לחוד ופסולי המוקדשין לחוד דכאו"א מהן איכא קרא באנפי נפשיה להיות טעון שריפה, דקדשים שנטמאו לא נכלל בפסולי המוקדשין, א"כ לכאורה קשה הא דאיתא במתנ' תמורה ל"ג ע"ב דחשיב שם כל הני נקברין ונשרפין בהן קדשים פסולים דדינם בשריפה ולא חשיב ג"כ קדשים שנטמאו בין הנשרפים, אך יש לתרץ דהתנא סמך עלה אהא דהזכיר תרומה טמאה, דכל עיקרא דדינא דתרומה טמאה בשריפה ילפינן מקדשים שנטמאו, כדאיתא במס' שבת כ"ה ע"א אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, והחילוק בין הני דבעי קבורה להני דמצותן בשריפה, דהנקברים טעמייהו משום דאיסורי הנאה הן, כדפירש"י שם ד"ה תיקבר, וז"ל וכל הנך נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו כלומר שלא יבא מישהו ליהנות מהן, והנשרפים זוהי מצוה באנפי נפשה, וזהו הסברו של התוס' ד"ה והנשרפין, שכתבו דלהכי הנשרפין אפרן מותר כיון שצוה הכתוב לשורפן, הרי אחר ששרפן כאילו נעשה מצותו, ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו דהלך איסוריה, אבל הנקברין דין קבורה לאו מצוה באנפי נפשה כי אם טעון קבורה לבל יהנו מהן ולא שייך בהן נעשה מצותו דליכא שום קיום מצות עשה בהכי הילכך אפרן אסור. אמנם אכתי יש להקשות בהנשרפין גופייהו אמאי אפרן מותר, התינח בהקדש שייך למימר כיון דנעשה מצותו לית ביה מעילה דפקע שם הקדש, אבל מאי דחשיב שם התנא חמץ בפסח או ערלה וכלאי הכרם, אשר אם לאו קרא דטעונים שריפה היינו אומרים יקברו כדי שלא יבא מישהו ליהנות מהן, גם אחר שנשרפו אמאי אפרן מותר, ואי משום דנעשה מצותו הרי אין ביד המצוה להפקיע מחמץ אחר השריפה ג"כ במציאות אפר של חמץ הוא כמו כן אין ביד המצות שריפה להפקיע את האיסור וכלאי הכרם, דמהיכא תיתי להפקיע מן דבר המציאות כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהן, אכן כבר חקרתי באותו ענין בס' דברי ירוחם סימן מ"ה ובארתי תירוץ נכון. עי"ש. והנה איתא במס' זבחים דף צ"ב ע"א תניא הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, והקשה ע"ז העולת שלמה מאי שנא דדם שנטמא טעון