שלמי ירוחם קיא

דמנחות קתני לה במד"א שהמנחה נפגלה בעבודה אחת בקמיצה או במתן כלי שאין שם אלא עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי בלבונה עכ"ל, שמעינן מהאי ברייתא דבקמיצה לבד מתפגל ולא בעינן שיחשוב בשעת ליקוט לבונה, משום דאין קמיצה בלבונה והוה עבודה בפני עצמה ואין בזה חצי מתיר כי אם מתיר שלם, רק הרמב"ם מחדש בזה דגם קמיצה מיקרי חצי מתיר משוה"כ הקשה אליביה ממשנה דמנחות, המנחות שקמצן שלא לשמן הא הוה המחשבה דשלא לשמה רק בחצי מתיר. ונראה לי דודאי גבי שלא לשמה כגון אם יחשב גבי חטאת מחשבה שלא לשמה בחצי מתיר הדין דנפסל, דלגבי פסול דלא לשמה ליכא האי דינא דחצי מתיר דלא דמי לפיגול, דפיגול ילפינן מקרא דלאו דלא ירצה בהא שייך לומר הני מילי אם חשב בכל המתיר, אבל מחשבה דשלא לשמה הא לא ילפינן מלאו גרידא, אלא מעיקרא הא יליף הגמרא דבעי לשמה למצוה ושחט לה לשמה, כלומר לכתחילה בעינן לשמה, והדעת נוטה דלגבי מצוה לא שייך לחלק ולומר דלשמה סגי בחצי מתיר, דודאי לכתחילה בעינן לשמה בכל המתיר בכל העבודה מתחילתה ועד סופה, כגון אם שוחט את החטאת בעינן שיהא הלשמה בשני הסימנים, ואח"כ כאשר פריך הגמרא התינח למצוה לעכב מנלן, כלומר מאי דבעינן למצוה שישחוט כל שני הסימנים לשמה שמא דוקא לכתחילה אבל בדיעבד כשר ע"ז מלמדנו שוב קרא דאף בדיעבד פסול אם לא עשה כמו דבעינן לכתחילה, זאת אומרת כיון דלכתחילה בעינן מחשבה לשמה בשני הסימנים כמו כן אם חשב לשמה רק באחד מהן פסול בדיעבד, דכמו לכתחילה בעינן בכל המתיר כמו כן בדיעבד אם לא חשב בכל המתיר פסול, מה שאין כן בפיגול דלאו בא האיסור מן לכתחילה לדיעבד, כי אם פשוט איכא לאו בתורה שאם חשב חוץ לזמנו הוה פיגול, שייך שפיר לומר הני מילי אם חשב בכל המתיר, וכאשר אמרתי סברא זו להגאון האמיתי החזון איש שליט"א על קושיתו נתקבלה על לבו והסכים עמדי. אכן מצאתי להאור שמח כאן שאמר ג"כ דהך מילתא דאין מפגלין בחצי מתיר אינו אלא במחשבה חוץ לזמנו, אבל בשלא לשמו כגון אם חשב במתנה אחת דחטאת הפנימי שלא לשמו או ששחט סימן בחטאת במחשבה שלא לשמו ודאי דמיפסל מן התורה ולא אמרינן אין מחשבין בחצי מתיר, אולם לא מטעם שאני בארתי, אלא פירש דמחשבת פיגול תלי רחמנא באם האכל יאכל שמחשבתו לאכילת אדם או לאכילת מזבח, לכן חזינן אם חשב בכל המתיר אבל מחשבה שלא לשמו דלא תליא באכילה רק במחשבת עבודות, ואף דמחשבין מעבודה לעבודה, אם חשב בשחיטה לאכול בשר או להקטיר אימורין שלא לשמו אינו כלום ולא שייך מידי למתיר, לכן אם חשב בחצי מתיר ג"כ פסול מן התורה, תדע שלא מצינו נזכר הך דחצי מתיר רק במחשבת פסח למולים וערלים בפלוגתא דאחרים בפרק תמיד נשחט, וטעמא הוא דמחשב בשעת שחיטה לאכול מבשרו לערלים דמיא שפיר לפיגול ותליא אם הוה חצי מתיר, ע"כ תוכנו. אולם תמה אני סוכ"ס זאת גופה טעמא בעי אמאי דוקא במתיר לאכילת אדם או אכילת מזבח אמרינן האי דינא דאין מפגלין בחצי מתיר ולא אמרינן האי דינא דאין מחשיבן בחצי מתיר בעבודות אף מעבודה לעבודה בשלא לשמו, ועוד הא גבי פיגול גופיה איכא מעבודה לעבודה גרידא בלי מחשבת אכילה, כגון אם שחט ע"מ לזרוק דמה חוץ לזמנו, ואם גבי פיגול בהאי גוונא אמרינן שאם שחט סימן אחד ע"מ לזרוק הדם חוץ לזמנו אין מפגלין בחצי מתיר, כמו כן אמאי לא נאמר אם שחט סימן אחד ע"מ לזרוק הדם שלא לשמו דכשר דאין מחשבין בחצי מתיר, דהא הני תרווייהו לא שייכי להקרא דהאכל יאכל דהני מחשבות לא היו לאכילה, ועוד אם אפילו אמרינן בעבודה אחת מחשבין בחצי מתיר, כגון אם שחט סימן אחד במחשבה דשלא לשמו, מהיכא תיתי לן לומר הכי גם אם חשב בשעת שחיטת סימן אחד ע"מ לזרוק שלא לשמו דמחשבין כחצי מתיר, הא כל עיקרא דהאי דינא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן מפיגול, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דמה גבי פיגול מחשבה דחצי מתיר לאו כלום הוא, כמו כן גבי מחשבה שלא לשמו, דהא לא אפשר להיות חמירא מפיגול דמניה ילפינן, ובלא"ה כל משמעותא דהאכל יאכל אינו אלא כמו דברי נביאות בעלמא, דהא דין פיגול לאו דוקא באכילת אדם או אכילת מזבח דאיכא ג"כ אם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הדם חוץ לזמנו, דהאי גוונא איכא במחשבת שלא לשמו כיון דמחשבין מעבודה לעבודה וכל דברי האור שמח צע"ג. ברם לפי"ד ניחא שפיר, דהא דאמרינן גבי שלא לשמו גבי חטאת דמחשבין בחצי מתיר לפסול אינו אלא בעבודה אחת, כלומר אם שחט סימן אחד בחטאת במחשבה דשלא לשמו נפסל משום דמחשבין בחצי מתיר, אחרי דטעם הפסול