שלמי ירוחם קי

סימן ז' וז"ל דלא בעינן זריקה למקבעיה אלא לפיגול אבל לפסול קודם זריקה נפסל, ודע דאמרינן בפ"ק דזבחים דף י"ד דאפילו לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליהם משום פיגול מודה שנפסל הזבח ואפשר דלדידן נמי אף שלא הוקבע לפיגול קודם זריקה מ"מ הזבח נפסל עכ"ל, זאת אומרת דאיכא בפיגול תרתי, פיגול דחייב כרת שקרבו מתיריו, וגם פסול פיגול כלומר דלא קרבו מתיריו, לפי"ז יש לומר דהילפותא של שחט ע"מ לזרוק דמה שלא לשמה לא ילפינן מפיגול דקרבו מתיריו כי אם מהאי פיגול דלא קרבו מתיריו דפסול מיהא הוה מיד אם חשב לזרוק דמה שלא לזמנו, כמו כן אם שחט במחשבה לזרוק דמה שלא לשמה דליפסול מיד, וגם הלישנא דגמרא התם בזבחים מדויק הכי, דאמר ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר, שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול וכו', מדאמר לישנא דפסול ולא לישנא דפיגול, אלמא דהילפותא דקו"ח הוה מן פיגול שלא קרבו מתיריו. ואין להקשות לפי"ד אמאי פריך הגמרא מה לחוץ לזמנו שכן כרת, אחרי דהקו"ח הוא מן פיגול דלא קרבו מתיריו דאינו אלא פסולא בעלמא, לאו קושיא היא כלל, דהני מילי אם אמרינן דחיוב כרת בפיגול אינו אלא לאחר שקרבו מתיריו דאז חייב כרת ולא למפרע, כלומר דקרבו מתיריו הוה חלק מהחיוב, דבמחשבה לזרוק חוץ לזמנו יחד עם הזריקה בפועל ממש מהני תרתי יחדיו בא החיוב כרת, בכהאי גוונא שייך שפיר לומר דליכא למפרך שכן חייב כרת, דהא אם לא קרבו מתיריו ליכא מין כרת, אולם הדעת נוטה לומר דהאי דינא דבעינן קרבו מתיריו גבי פיגול אינו אלא תנאי בפיגול, כלומר דהוא חייב כרת במחשבתו לזרוק חוץ לזמנו מיד, באופן שאם אח"כ קרבו מתיריו, דאם נתקיים התנאי שקרבו מתיריו איגלאי מילתא למפרע דנתחייב בכרת על מחשבתו חוץ לזמנו בשעת שחיטה, אם נפרש הכי הרי פירכת הגמרא שפיר, מה למחשבה חוץ לזמנו שחמורה היא שחייב כרת מיד, אם יתקיים התנאי דקרבו מתיריו. אמנם המנה"ח סימן קמ"ד לא ס"ל הכי, דז"ל נ"ל דאם אחד אכל כזית בשר קודם זריקה והתרו בו למלקות אין לוקין כיון דעדיין אינו פיגול, אף דאח"כ נעשה פיגול ע"י שקרבו מתיריו, מ"מ אפשר דכאן אינו נעשה פיגול למפרע כלל רק אחר זריקה עכ"ל, זאת אומרת שהמנה"ח סובר דקרבו מתיריו אינו תנאי כי אם פשוט דע"י הני תרווייהו נעשה הפיגול להתחייב כרת ע"י המחשבה והמעשה דקרבו מתיריו, ולי נראה מרש"י מפורשת במס' זבחים י' ע"א ד"ה שכן כרת דמוכח כדברי, דז"ל האוכל פיגול אפילו לאלתר חייב כרת הואיל וחמור מהניא מעבודה לעבודה עכ"ל, הרי מפורש דחיוב כרת הוה לאלתר כלומר אם קרבו אח"כ מתיריו איגלאי מילתא למפרע להתחייב כרת. ואי אפשר לפרש דרש"י איירי לאחר שקרבו מתיריו אז בא החיוב כרת מאי האי לישנא לאלתר, דאימתי יתחייב שוב אם לא מיד אחרי שקרבו מתיריו ומאי רבותא דאפילו לאלתר, ואין לומר כוונת לאלתר הוה דלא נימא דרק אז חייב כרת אם אכל ג"כ חוץ לזמנו כמו המחשבה, דהא אכילה חוץ לזמנו גם בקרבן כשר איכא כרת דהא נותר הוא, ובלא"ה לישנא דגמרא מדויק עפי"ד דהא משוי קו"ח ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו כשר, שחטו לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול וכו', וע"ז מתקיף לה רבה מה לחוץ לזמנו שכן כרת, דהאתקפתא דרבה אזיל על השוחט לזרוק דמו חוץ לזמנו, ואהא פירש"י האוכל אפילו לאלתר חייב כרת, הרי בולט הכוונה אפילו לאלתר אחר שחיטה, כלומר אם קרבו אח"כ מתיריו איגלאי מילתא למפרע דחייב כרת כדבארתי. סימן מז. פרק ט"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז'. חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה, ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, ע"כ. והנה החזון איש חלק או"ח סימן כ"ז הקשה ע"ז ממשנה מנחות דף ב' ע"א, וז"ל כל המנחות שקמצן וכו' משמע דאף בלא ליקוט לבונה, וצ"ע בדעת הרמב"ם פט"ז מפסוהמו"ק דחשיב ליה חצי מתיר לענין פיגול עכ"ל, והא דכ' בלישניה דחשיב ליה חצי מתיר, כוונתו הוא דלאו כו"ע סברי הכי, משום דאיכא ברייתא שהובא במס' זבחים דף מ"ב ע"ב במה דברים אמורים בקמיצה, ופירש"י בתוספתא