שלמי ירוחם קז

לא בכהאי גוונא דחסרו בין הקטרה להקטרה בין תחילתה לסופה. ועפ"י דבארתי דזריקת הקומץ ע"ג האש מיקרי הקטרה לכו"ע בין לר' חנינא ובין לר' יוחנן, אלא דלר' חנינא הוה הזריקה על האש כמו שנקטר לגמרי והוה הקטרה כולה, ולר' יוחנן אינו אלא התחלת הקטרה מיהא שם הקטרה עלה, יש לתרץ הא דהקשה המנה"ח מצוה ש"צ אהא דכתב הרמב"ם בפרק ט' מה' ביאת המקדש הלכה ה', והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איבריו וחייב מיתה הזר שהעצים קרבן הוא, ותמה וז"ל ודברים הללו אינם מובנים לי, ניהי דעצים קרבן הוא למה הוה כמקטיר אם אינם דולקים עדיין ע"כ עיי"ש, ולדידי ניחא דהא איתא בירושלמי יומא פרק ב' הלכה א' אהא דכתיב בקרא ויקרא א' פ' ז' וערכו עצים על האש היינו השני גזרין, מלמד שמצוה להקדים האש לעצים, גם בתורת כהנים כתב עצים על האש ולא האש על העצים, א"כ כאשר נותן הגזרים ע"ג המזבח כבר איכא אש ומניחן על האש, הרי אין לך הקטרה גדולה מזו, דהא הקטרת הקומץ ג"כ בהאי גווא שזורק את את הקומץ ע"ג האש וסגי בהכי, כי אח"כ דולקת מאיליה ומיקרי הקטרה. ואין להקשות הא הני מילי דוקא בהקטרת הקומץ, אבל הקטרת אברים הרי הבאתי לעיל את הרמב"ם פרק ו' מה' מעה"ק דאחר שזורקן על גבי האש של המזבח חוזר ועורך אותן על האש, אלמא דלא סגי גבי איברים בזריקה ע"ג האש גרידא, וכיון דנאמר דמסדר שני גיזרי עצים הוה כמקטיר איברים, א"כ בעינן ג"כ שיערכם על האש ויודלק ואי לאו הכי אינו חייב הזר מיתה על עבודת הזריקה של סידור הגיזרי עצים, אכן לא קשיא דאמנם הקטרת איברים לא נגמר עד שיערכם על האש, אולם אתחלתא דהקטרה מיקרי תיכף כשזורקם ע"ג המזבח, וכיון דמיקרי הקטרה הרי הזר הזורק את האברים ע"ג אש המזבח חייב מיתה, כמו כן המניח שני גזרי עצים הזר חייב מיתה כיון דדיינינן כהקטרת איברים, דעל התחלת הקטרה ג"כ חייב הזר מיתה אעפ"י דסוף הקטרה מעכבא, תדע דבהזיות הדמים הפנימיים דאף בעינן כמה הזיות אפי"ה אם הזה הזר הזאה הראשונה חייב מיתה אעפ"י דשאר הזיות מעכבות, כדאיתא במס' יומא דף כ"ד וברמב"ם פרק ט' מה' ביאת המקדש הלכה ג' שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם חייב מיתה אעפ"י דהזיות כולן מעכבות, מיהא סוכ"ס הרי הזאה מיקרי ומין עבודת הזאה תמה היא, כמו כן בנ"ד מסדר שני גיזרי עצים הוה הקטרה בתחלת עבודתה וכיון דמין הקטרה הוא איכא חיוב מיתה לזר ודוק. סימן מה. פרק י"ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז'. אבל אם חשב בדברים אחרים, כגון שחשב בשעת הפשט וכו' או בשעת הגשתה וכיוצא בדברים אלו אין אותה המחשבה כלום, בין שהיתה מחשבת שינוי השם בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן ע"כ. ופירש בזה המל"מ וז"ל או בשעת הגשתה, כן כתבו התוספות בפ"ק דזבחים דף י"ג ד"ה זה הכלל, דבהגשה אין פיגול, דקמיצה כנגד שחיטה, ואין פיגול קודם שחיטה עכ"ל. והקשה בזה הלמטה יהודה מהא דאיתא במס' מנחות דף י"ח לא הגיש כשרה, ומפרש שם הגמרא י"ט ע"ב דהגשה לא מעכבא, וכן פוסק הרמב"ם בפרק י"ג מה' מעה"ק הלכה י"א דהגשה אינה אלא למצוה, וכיון דאינה מעכבת את הכפרה ממילא אינה פוסלת את המחשבה, אפילו אם היתה זמנה אחר הקמיצה, כדאיתא בברייתא זבחים י"ג ע"א יכול לא תהא מחשבת פיגול מועלת אלא בזריקה לבד, מניין לרבות שחיטה וקבלה ת"ל אם האכל וכו', יכול שאני מרבה אף שפיכות שיריים והקטרת אימורין ת"ל המקריב אותו לא יחשב, זריקה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך, מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה, וכן אמר שם ר' ירמיה דבר המעכב כפרה מביא לידי פיגול, וא"כ למה להו להתוס' לומר טעמא משום דאין פיגול קודם שחיטה, הא בלא"ה הגשה אינה מפגלת משום דאינה מעכבת את הכפרה ע"כ. ונ"ל לתרץ דכללא דמחשבת פיגול אינו אלא בעבודה המעכבת את הכפרה, הוא דוקא אליבא דר"ש דמתניתין שאומר אי אפשר שלא בשחיטה בלא קבלה ובלא זריקה, אבל אפשר בלא הילוך שוחט בצד המזבח וזורק, דמשוה"כ מכשיר מחשבת פיגול בהילוך כיון דאינו מעכבא את הכפרה, והברייתא אתיא כר"ש כדאיתא שם, אין