שלמי ירוחם קו

באכילה, אבל בזריקה על האש גרידא לא נתכפרו בעליו ואסור השיריים באכילה ע"כ, אלמא דפלוגתא דר' חנינא ור' יוחנן לאו דוקא בהיתר שיריים לאכילה כי אם גם אם נתכפרו בעליו, דלר' חנינא סגי בזריקה על האש גרידא אף לגבי אכילת השיריים, ולר' יוחנן בעינן שיוצת ברובו אף לגבי כפרה, וכיון דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דבעינן שיצת ברובו, אמאי אמר דזריקת הקומץ על האש הוה כנגד זריקת הדם, דמשמע מניה דלענין כפרת הבעלים סגי בזריקת הקומץ על האש גרידא והרי מהירושלמי משמע דאין שום חילוק בין כפרה לאכילת שיריים דחד דינא הוא כדנתבאר. לכן נ"ל לבאר דפלוגתא דר' חנינא ור' יוחנן הוה בין לגבי כפרה ובין לענין אכילת שיריים דהא בהא תליא, וגם הרמב"ם אפשר דסובר הכי, אפי"ה אין שום סתירה בהא דאמר זריקת הקומץ על האש הוה כנגד זריקת הדם בזבחים, דאמנם ר' חנינא סובר דרק זריקתו על האש גרידא סגי בהכי והוה כמו שנקטר לגמרי, דבהאי גוונא מתכפרים הבעלים וגם מותר השיריים באכילה, אולם ר' יוחנן דפליג לאו דס"ל דרק הצתה ברובו הוה כנגד זריקת הדם, אלא ס"ל דעבודת הקטרת הקומץ מתחילה מזריקה על האש וממשיכה עד שיוצת ברובו, כלומר דעבודה אחת ארוכה היא דבהני תרתי בזריקה על האש והצתה ברובו מתכפרי הבעלים והותרו השיריים לאכילה, ואם הפריחתו הרוח הרי היתה רק התחלת עבודה ולא נגמרה הילכך בהאי גוונא לא נתכפרו הבעלים ולא הותרו השיריים באכילה, המורם מדברי שר' יוחנן סובר דבזריקה. על האש גרידא מלבד שהשיריים לאו הותרו באכילה גם הבעלים לא נתכפרו דהא כמו חצי עבודה היא, דהזריקה על האש עם ההצתה ברובו זוהי העבודה השלימה דתרווייהו עבודה אחת עבודת ההקטרה של הקומץ, וגם הרמב"ם סובר הכי דהא פוסק כר' יוחנן, והא דאמר הרמב"ם הכא דאם חשב בזריקתו על האש סגי בהכי לפסול, שאני מחשבת פיגול או מחשבה פסולה, דסגי הכא לפסול בתחילת העבודה, דכיון דחשב בתחילת העבודה כלומר בזריקתו על האש אעפ"י שעדיין לא נגמרה העבודה פוסל במחשבתו זו. ואין להקשות לפי"ד מהא דאיתא במס' זבחים דף ל' ע"א דאם חשב לשחוט חוץ לזמנו רק בסימן אחד מיקרי חצי מתיר, וכדאיתא במנה"ח מצוה קמ"ד דלהרמב"ם דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אינו פיגול עד שיחשוב מתחילתו ועד סופו, ואם לא חשב רק בסימן ראשון אינו פיגול משום דאין מפגלין בחצי מתיר, דהוה כמו בהזיות הפנימיות דאם חשב חוץ לזמנו רק בחדא הזאה הוה כמו דמחשב בחצי מתיר, א"כ ה"נ בנ"ד הא איכא מתיר ארוך זריקה על האש והצתה ברובו, ואמאי אם חשב רק בזריקה על האש גרידא הוה פיגול, הא חצי מתיר הוא דתרווייהו יחדיו הן המתיר דמיחסרא הצתה ברובו. ברם לא דמי דהני מילי אם עבודות הללו נפרדות הן, אם עושה מקצת העבודה לא תוגמר מאיליה גמר עבודה כי אם שוב זקוק לגמור, כגון אם שחט סימן ראשון במחשבה דחוץ לזמנו, הרי סימן השני לא יושחט מאיליו כי אם צריך שוב לשחוט בידים, כמו כן כל עבודות כיוצא בהן נפרדות נינהו, אבל בנ"ד אם זורק את הקומץ ע"ג האש כבר עשה עבודתו בשלימות וסוף גמר העבודה בא מאיליה, דהזריקה על האש היה לגבי פיגול כמו מתיר שלם כיון דהוא כבר גמר עבודתו, ועדיפא מינה איכא למימר אם לא חשב מחשבת פיגול בזריקתו על האש כי אם אח"כ כשנקטר מאיליו על גבי המזבח, ודאי דבשעת הקטרה גרידא אין מחשבתו מפגל, דעיקר מחשבת פיגול אינה אלא בעבודה ולא במה שנעשה מאיליה, לפיכך כתב הרמב"ם שחשב בשעת זריקתו על האש. ועפי"ד יש ליישב הא דהקשה הרש"ש במס' מנחות דף ט' ע"א שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, ר' יוחנן סובר מקטיר קומץ עליהן, ור"ל סובר אין מקטיר קומץ עליהן, וז"ל משמע מר"ל דאף בדיעבד אם הקטיר פסולה כדאמר לקמן דפסל כר' יהושע, וקשה לי מן משנה דלקמן דף כ"ג נתערב קומצה בשיריה וכו' ואם הקטיר עלתה לבעלים, והלא אי אפשר מבלי שתשרף כל שהו מהשיריים קודם שתשלט האור בכל הקומץ, ונמצא שחסרו שיריים בין קמיצה להקטרה עכ"ל. אולם לדידי ניחא לא מיבעיא לר' חנינא שסובר דהזריקה לאש גרידא זוהי הקטרה, דאף אם הפריחתו הרוח ג"כ מהני לכפר ולהתיר השיריים באכילה דמיחשבא כמו שנגמר כל ההקטרה, ודאי אם חסרו השיריים לאחר הזריקה לאש המזבח דכשר, דהא תו לא מיקרי חסרו בין קמיצה להקטרה אלא מיקרי דחסרו לאחר ההקטרה, א"כ הא איכא למימר דר"ל סובר כר' חנינא דלא בעינן שיוצת ברובו, אלא אפילו לר' יוחנן ג"כ ניחא דהא אף לדידיה הזריקה לאש הוה התחלת הקטרה, וא"כ אימתי חסרו השיריים בין התחלת הקטרה לסופה, וכי פסלינן חסרו שיריים דוקא בין קמיצה להקטרה אבל