שלמי ירוחם קה

חצי שיעור אסור מן התורה אלא במידי דאכילה דומיא דחלב דביה הוא דכתיב כל לרבות חצי שיעור וכו', עכ"ד. ותמה אני מהיכא תיתי ליה לומר דמחשבה אסורה פוסלת את הקרבן, והא דמביא מרמב"ם פרק י"ח ודאי כוונתו במאי דאמר שם בהלכה א' כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בל"ת שהרי הוא אומר לא יחשב, ואח"כ מביא בהלכה ג' כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה עיי"ש, אבל איזה שייכות מהלכה א' להלכה ג' דבהלכה ג' איירי אם נפסל הקרבן בגוונא דהמחשבה פסלה את הקרבן כגון שחשב בכזית או בחטאת שלא לשמה וכיוצא בהן, אבל איכא עוד מין מחשבות שאמנם אסור לחשוב מחשבות הללו אפי"ה אינן פוסלות את הקרבן, תדע כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אעפ"י שאסור לחשוב שלא לשמן אבל אין זה ענין לפסול את הקרבן, דאיסור ל"ת דלא יחשב אינו פוסל את הקרבן, וכמה ל"ת איכא בהקרבת הקרבן שאינן פוסלין את הקרבן כגון בפרק ה' מה' איסורי מזבח הלכה י"א הקריב בלא מלח כלל לוקה, שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך, ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה והוא דלא כדברי המחבר הנ"ל. סימן מד. פרק י"ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ד'. נמצאת למד שבד' עבודות הזבח נפסל במחשבה, בשחיטה וכקבלה בהולכת הדם ובזריקתו על המזבח וכו', והמנחות הנקמצות בארבעה, בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש עוד בהלכה ח' וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה, ובשעת נתינתו לכלי, ובשעת הולכתו, ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתה למחר וכו', ע"כ. אלמא דסובר רבינו דהקטרת הקומץ זוהי זריקתו על האש גרידא דסגי בהכי ותו לא בעי מידי, דזריקת הקומץ על גבי המזבח הוה נגד זריקת הדם של זבחים, ופירושו דקרא והקטיר את קומצו המזבח זהו לזרוק את הקומץ על המזבח, אף כי איתא ברמב"ם פרק ו' מה' מעה"ק הלכה ד' גבי איברי העולה דאחר שזרקן ע"ג המזבח חוזר ועורך אותן על האש, היינו משום דהתם כתיב וערך הכהן אותם, אבל בנדון דקומץ דכתיב רק והקטיר, הילכך סגי בזריקתו על האש גרידא, דזוהי כמו זריקת הדם על המזבח וההקטרה באה מאליה. ולכאורה יש להקשות מהא דאיתא במס' מנחות כ"ו ע"ב קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ר' חנינא אומר משמשלה בו את האור, ר' יוחנן אומר משתצית בו את האור ברובה, כלומר דהקטרת הקומץ לא סגי בהכי שרק זורק ע"ג האש גרידא כי אם בעינן שיוצת ברובו, והרמב"ם הא פוסק בפרק י"ב מה' מעה"ק הלכה י"ג כר' יוחנן, דז"ל שם ומאימתי יותרו השיריים לאכילה משיצת האור ברוב הקומץ, הרי חזינן בהדיא דזריקת הקומץ על האש גרידא לא מהני אלא בעינן שיוצת ברובו, דהצתה ברובו הוה נגד זריקת הדם, אמנם רש"י במס' מנחות י"ב ע"א כתב וז"ל כדאמרינן בתורת כהנים אף מנחה בד' עבודות קמיצה כנגד שחיטה, קבלה כנגד מתן כלי, והולכה כנגד הולכה, והקטרה כנגד זריקה עכ"ל, אלמא מדברי רש"י דלאו זריקה על האש גרידא נגד זריקת הדם דזבחים כי אם הקטרה ממש אשר כל זה צריך ביאור. ואין לומר דהרמב"ם ס"ל דאיכא תרתי דינים במנחה להרצות את המנחה כדי שיצאו הבעלים ידי חובתם סגי בזריקת הקומץ על האש גרידא, אולם עוד דין ישנו להתיר את השיריים באכילה דלזה בעינן דוקא שיצת האור ברובו, זאת אומרת דזריקת הקומץ על האש הוה כנגד זריקת הדם בזבחים, והקטרת הקומץ עד שיוצת ברובו הוה כמו הקטרת אימורין בזבחים דלאחר הקטרת האימורין מותר הבשר לאכילה, לפי"ז הפלוגתא דר' חנינא ור' יוחנן אינו אלא לגבי היתר אכילת השיריים. אולם אי אפשר לומר הכי, דאיתא בירושלמי יומא ריש פרק ב' בהאי לישנא, אמר ר' חנינא קומץ שנתנו ע"ג האישים והפריחתו הרוח בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה, ר' יוחנן אומר משיאחוז האור ברובו, ופירש בזה הפני משה בפריחה האחרונה כלומר בפריחה זו שהפריחתו הרוח פריחה אחר פריחה כדרך הרוח שמפריח מעט מעט עד שמפריח הכל ובזה כבר נתכפרו הבעלים ומתיר השיריים באכילה, ור' יוחנן סובר משיאחז האור ברובו ואח"כ הפריחתו הרוח אז נתכפרו בעליו והשיריים מותר