שלמי ירוחם קג

והנה ודאי אין הכוונה שיעידו שניהם בבת אחת דהרי קלי לא משתמעי, ועוד שאי אפשר לצמצם, אלא הכונה שיעיד כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו, ומעתה זהו ספק של הירושלמי שכאן אנו צריכין לצרף הגדת העדות של הני שנים שנתערבו עם עוד עד שלישי ולדון על פיהם דיני נפשות, דאי ליכא עוד שלישי אינו מועיל עדותן דהא הני בני התערובות אינן אלא עד אחד, ועד אחד בד"נ לאו כלום הוא, וכיון שעל כרחך איכא עוד שלישי, א"כ יש לחוש שמא האי שהעיד תוך כדי דיבור של העד השלישי זהו ולד השפחה, והוה הגדתו הפסק בין ולד הכהנת הכשר ובין עד השלישי ולא הוה תוך כד"ד של חבירו, או דילמא כיון שהגדת שניהם נחשבת לעד אחד לא הוה זה הפסק כלל, דדברי ולד השפחה צריכין לצרף לדברי ולד הכהנת נחשב הכל כהגדה אחת ודיבור אחד וע"ז פשט הירושלמי דבעינן יכול להזימה כלומר להזים את כולם, דבנ"ד אי אפשר לקיים כאשר זמם בהני בני התערובות עי"ש, במה דברים אמורים בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות ליכא שום ספק כלל, דהא שומעין דבריו של זה היום ודברי חבירו למחר, ומשוה"כ קא מיבעיא ליה בדיני נפשות דבדיני ממונות לא בעינן יכול להזימה ע"כ. והנה לחדודי בעלמא יש לחקור אילו לא היה הדין בדיני נפשות האי דינא דבעינן יכול להזימה, אם איכא עצה לקבל עדות מהני שני בני התערובות בצירוף עוד שלישי, דהא תמיד אפשר לספק שמא איכא בהגדתן הפסק ואין בתוך כד"ד של חבירו, ע"ז נראה לי לחדש עפ"י מאי דאיתא ברמב"ם פרק כ' מה' עדות הלכה ד' העיד האחד ונחקרה עדותו, ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן כיוצא בזה והוזמו שניהן הרי שניהן נהרגין או לוקין או משלמין, שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן ה"ז כמו שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו, ומקורו מהגמרא סנהדרין דף ס' אמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות עי"ש, א"כ יש לצייר קבלת עדותן בהאי גוונא דאמר אחרי עדותו של העד דלפניו הן, או אני כמוהו דליכא הפסק, אמנם אם יגיד קודם עדותו אחד מבני התערובות, ואח"כ מי שיגיד מן השנים שאחריו לישנא דאני כמוהו, אפשר דלא מהני האי לישנא, דשמא הוא בן השפחה ואם אח"כ מגיד הכשר אף אני כמוהו מסתברא דלא מהני, דהני מילי אם מעיד עדותו עד כשר ואח"כ בא השני ואומר הן או אני כמוהו שפיר דמי, דהא מעיקרא הוה הגדה כשרה, אבל אם קודם הגיד עד פסול הוה כמו דשמענו מה"גרמפון" או מעד נכרי, דבהאי גוונא אפשר וגם מסתבר לומר דלא מהני, דבהאי לישנא של אני כמוהו נחשבת גם הגדתו הגדה פסולה, הילכך אם יגיד קודם אחד מן התערובות ואח"כ מי שיגיד אני כמוהו לא מהני, דדילמא הוא בן השפחה והגדתו פסולה דאחרי הגדה פסולה לא מהני האי לישנא דאני כמוהו כדנתבאר. אך איכא עצה פשוטה דיגיד קודם עד השלישי הכשר שלא מן התערובות, ואח"כ יעידו בני התערובות ויגיד הראשון אף אני כמוהו, והשלישי יגיד עדותו בהדיא כל העדות בפרטות, דאז ליכא שום חששא, דאם השני כלומר הראשון מבני התערובות שהגיד אחרי העד הכשר הוא בן הכהנת הרי כבר נגמר העדות ונתקבל, ואם הוא בן השפחה הרי ליכא שום הפסק של אחר כד"ד דהא לא אמר אלא הן או אני כמוהו, אולם תירוצו של השיבת ציון שפיר דהאיבעיא של הירושלמי אזלא אם העידו העדים כדמעידין אינשי דהגידו עדותן בהדיא אם בכהאי גונא, דהא איכא הפסק מן אחד מבני התערובות יותר מתוך כדי דיבור. ולי נראה לבאר הגיון האיבעיא של הירושלמי באופן אחר, דמספקא ליה בהא דהעידו שני עדי התערובות יחדיו אם מצטרפים להתהוות עד אחד, כיון דממנ"פ אחד מהן כשר ודאי אלא שאין אנו יודעין מי הוא הכשר סוכ"ס חד מנייהו כשר ודאי, א"כ מיהא עד אחד הוא דהוה או דילמא כיון דדיני נפשות הא בעי חקירה ודרישה, אפשר דבעינן נמי שיהא ידוע לב"ד מי הוא בעצם העד הכשר, והא דידעינן דאיכא חד מנייהו ודאי כשר לא מהני, דעדות של ממנ"פ לגבי דיני נפשות לאו עדות הוא. בשלמא בדיני ממונות דידיעה בלא ראיה ג"כ מהני, כדאיתא בחו"מ סימן צ' סעיף ז' אם יש הוכחה שזה חבל בו כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו, כגון שהיה בין כתיפיו וכיוצא בזה ולא היה אחר עמהם ה"ז נוטל בלא שבועה עיי"ש, וטעמא משום דבדיני ממונות סגי בידיעה בלא ראיה, בהני ודאי דמהני גם עדותו של ממנ"פ מידי דהוה אידיעה בלא ראיה, דהא מיהא ידעינן דאחד ודאי כשר הוא ולא איכפת לנו לדעת מי הוא באמת העד כשר, אבל בדיני נפשות דידיעה בלא ראיה או אף הוכחה גמורה לא בהני כי אם בעינן ראיה ממש, א"כ בנ"ד כיון דלא ידעינן מי הוא הכשר וכאו"א מהעדים יש לספק בהם אם הוא כשר או פסול, אף כי ידעינן דממנ"פ איכא בהו עד כשר לא מהני, דאפשר דהאי גוונא לא עדיפא מידיעה בלא ראיה, וזו היא האיבעיא בירושלמי אם מטעם