שלמי ירוחם קב

פטורה מן החליצה, וכל היכא דאמרינן חולצות ולא מתיבמות משום ספיקא הוא עכ"ל, הרי פירש רש"י בהדיא כיון דאין זיקה ליבום אין זיקה לחליצה, אבל בכל הספיקות כגון קידש אחת משתי אחיות, או כגון מתניתין ביבמות דף ל' ע"ב זרק לה קידושין ספק קרוב לו הצרה חולצת ולא מתייבמת היינו טעמא בקידש אחת משתי אחיות כיון דבאחת מהן איכא בודאי זיקה ובעי יבום למישרי את הזיקה אלא דאי אפשר לתקן ביבום, משום ספק אחות זקוקתו, מיהא אפשר לתקן לסלק הזיקה ע"י חליצה, או אפילו גבי זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לאותה אשה שהיא ערוה לאחיו, והשאלה היא על הצרה אם היא צרת ערוה, דבזו הרי הספק בזיקה גופה ג"כ לא שייך לומר אינה עולה ליבום דהא שמא היו הקידושין קרוב לו ולא נתקדשה, וצרתה לאו צרת ערוה היא, וכיון דהספק בזיקה גופה א"כ אמנם אי אפשר ליבם מספק, אבל חליצה ודאי אפשר הילכך חולצין כדי לתקן מספק, ואין דמיון לנדון דידן. והנה איתא שם בירושלמי יבמות פרק י"א הלכה ה' גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה והגדילו התערובות, איבעיא ליה מהו שיעידו עדות אחת, ותעלה להם עדות אחת כעד אחד דממנ"פ חד מהם כשר, והקשה השירי קרבן הא תנן פ"ק דמכות נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ובאלו ודאי אחד מהן פסול, גם השיבת ציון סימן ק"א מקשי הכי, וז"ל דאיך אפשר שתעלה לעדות אחת הא קיימ"ל נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה אם הקרוב נתכוין להעיד, וא"כ הרי בן השפחה ג"כ בא להעיד ומתכוין להעיד בב"ד א"כ גם עדות הבן כהנת בטל עי"ש. ולכאורה יש ליישב עפ"י מאי דמבואר בטור חו"מ סימן ל"ו ס"ק ה' שהרמב"ם סובר כשיטת הרי"ף, דהיכא דלא ידע הכשר בהפסול אינו פוסל את כולן. א"כ אפשר לומר דהירושלמי ג"כ סובר הכי, דבנדון זה הא לא ידע הכשר בהפסול, דהא אינו ידוע הוא מי הוא בן כהנת מי בן השפחה, הילכך שפיר איבעיא להירושלמי, כיון דליכא בזה האי דינא דנמצא אחד מהן קא"פ לפסול את כולן, ברם טעותא היא, דהא טעמא דהרי"ף הוא, דכמו דשיילינן את העדים הפסולים אי למיחזי אתו או לאסהודי אתו, דאם רק למחזי לא מצטרפי לעדים הכשרים לפסול את כל העדים, כמו כן שיילינן את העדים הכשרים אם באו לאסהודי עם הני הפסולים, ואם לא ידעו מהני הפסולים ג"כ לא מצטרפי לפסול העדות משום קא"פ, א"כ הני מילי אם אין יודעים הכשרים לגמרי אם בין העדים איכא עדים פסולים, אבל היכא דהכשרים יודעין בודאי דאיכא ביניהם עד פסול אלא דאין מכירין מי הוא הפסול, בכהאי גוונא גם הרי"ף והרמב"ם יסברו דהפסול פוסל את כולם, דלא בעינן שיכיר את העד על פניו כי אם סגי בהכי אם רק יודעין הכשרים דאיכא בינייהו עד פסול, לפיכך בנדון דהירושלמי הרי כל העדים יודעים דאחד מהן ודאי פסול משום בן שפחה, והקושיא שפיר מאי איבעיא לי' להירושלמי הא קיימ"ל נמצא אחד מהן קא"פ פוסל את כולם. לכן נראה לי לתרץ עפ"י מאי דאיתא בסנהדרין דף ל"א ע"א שתי כתי עדים אחת אומרת שלוה מאתים ואחת אומרת מנה, בין ב"ש ובין ב"ה סברי דחייב לשלם מנה משום דבכלל מאתים מנה, כי פליגי בכת אחת שבית שמאי סברי נחלקה עדותן, והקשו התוס' וז"ל וא"ת כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן, א"כ בשתי כתי עדים הו"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול, וי"ל דהיינו דוקא כשהפסול ידוע עכ"ל, וכוונת התוס' אי אפשר לפרש דס"ל כהרי"ף דבעי שידע הכשר בהפסול, דהא הכא ודאי דידעו הכשרים דאיכא בינייהו פסולים, ואדרבה הכא עדיפא דהעדים הכשרים המגידים את האמת יודעים את העדים שכנגדם המעידים שקר, דבאופן זה גם הרי"ף יסבור דהפסול פוסל כולם, אלא התוס' מחדש לן דבעינן שיהא הפסול ידוע כלומר שיודעין מי הוא הפסול אם ראובן או שמעון, דגבי עדים המכחישים זא"ו אמנם ידעינן דודאי איכא מהן פסולים אך כיון דלא ידוע מי הם בעצם הפסולים, לא אמרינן בזה האי דינא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול לפסול את כולם, לפי"ז אפשר לומר דהירושלמי סובר כהתוס' דסנהדרין, דבנדון תערובות ג"כ הכי אמנם ידעינן דחד מנייהו בן שפחה ופסול לעדות, רק כיון דלא ידעינן מי הוא אינו פוסל כולם, ושפיר האיבעיא אם מצטרפים מיהא להיות עד אחד כדי להצטרף לעדים כשרים. עוד הקשה שם השיבת ציון כיון דבע"כ אתה צריך לומר דאיירי בגונא דליכא דין דנמצא אחד מהן קרוב או פסול, א"כ מאי קא מיבעיא לבעל האיבעיא לומר שאין מצטרפין אפילו להתחשב כעד אחד והא עכ"פ אחד מהן ודאי כשר הוא, ותירץ דספיקו של הירושלמי הוא כיון דקיימ"ל דבדיני נפשות צריכים העדים להעיד בב"ד בבת אחת כלומר כל אחד בתוך דיבור של חבירו, וכן פסק הרמב"ם ריש פרק ד' מה' עדות דבדיני נפשות צריכין העדים להעיד כאחד ובב"ד אחד,