שלמי ירוחם קא

כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה, דהתערובת הוה ג"כ כחולה וזקן דכן מסיק הירושלמי במס' יבמות פרק י"א הלכה ו' עי"ש. ולכאורה איזה שייכות התערובת של כהן וזר לחולה וזקן הא חולה וזקן רשאים לעבוד מדינא אלא דאין יכולים במציאות משום חולשא דגופא, אבל התערובות שאינו ידוע מי הוא הכהן הרי כאו"א מהם אסורים עפ"י דין להקריב לעשות את עבודת הכהונה דשמא זר הוא, אולם לפי הסברי הרי ניחא דהכא ג"כ בסברא זו פליגי רש"י ותוס', דהתוס' סברי כיון דאחד מן השנים ודאי כהן וראוי לעבודה, הילכך אם שניהם יחדיו עושים שליח להקרבה שפיר דמי, אף כי באמת אינם רשאים לעבוד עבודה, לאו האיסור דכהונה הוא דהא אילו מכירין את הכהן הרי רשאי לעבוד, רק האיסור הוא איסור צדדי משום תערובות של זר, וכיון דרק התערובות גורמות האיסור עבודה, אינו אלא כמו חולה וזקן, דהתם החולשא דגופא אין מניחו לעבוד והכא הדין צדדי דתערובת אסרו לעבודה, אבל בעצמותו אין שום פסול כהונה, לפיכך אם עושים יחדיו שליח לעבודה מיקרי שפיר דמצו עביד כלומר דמצד כהונה מצו עבדי ומשוי משוה"כ שליח, ורש"י סובר כיון דסוכ"ס אסורים לעבודה מאי איכפת לן הא דאיסורן הוה רק משום תערובת, דהא מיהא לא מצו עפ"י דין, ולא דמי לחולה וזקן דרשאים לעבוד עפ"י דין רק שאין יכולין במציאות, והא דמפרש התוס' אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן כלומר אילו מכירן לא ס"ל לרש"י האי סברא, כיון דסוכ"ס הרי השתא איכא הספק ואין רשאין לעבוד, לפיכך מיקרי שפיר כל היכא דלא מצו עבדי שליח לא מצי משוי, דהא דאסירי מצד ספק של תערובות הרי איסורא מדינא. לפי"ז לשיטת רש"י הרי קושית הר"ר אפרים אי אפשר לתרץ תירוצו, דאף כי הקדשים אינם אסורים אלא משום תערובת ולד טריפה, ואילו היה מכירן הרי מותר לאכילה אחר פדיון, מיהא כיון דסוכ"ס אינו יכול לאכול השתא הוה כמו דאיכא איסור בעצמאותן, וכי פודה הא אינו פודה אלא. לאכילת כלבים, דסברא אילו מכירן לא ס"ל לרש"י, משום זה זקוקים אנו אליבא דרש"י לתפוס התירוץ הראשון של התוס', דמתניתין סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ברם לרש"י בלא"ה ליכא הקושיא של ה"ר אפרים, דלשיטתו אזיל דס"ל במס' תמורה דף ל' ע"ב בד"ה ולד טריפה, וז"ל אבל להדיוט מותר דברי הכל דלאו מגופה קא רבי עי"ש, א"כ לדידיה מותר לאכול הקדשים שנתערבו עם ולד טריפה, אחרי שיפדה וגם את הולד טריפה דהא מותר להדיוט, הילכך ירעו עד שיסתאבו אז יפדה לאכילה, ויהיה רשאי לאכול בין הקדשים משום שנפדו ובין הולד טריפה דהא מותר להדיוט דלא נאסר לאכילה מעולם. ואין להקשות על רש"י מהא דאיתא במס' יבמות דף מ"א ע"ב מתיב ר' תנינא הספיקות חולצות ולא מתייבמות, מאי ספיקות אילימא ספק קידושין אמאי לא מתייבמות, תתייבם ואין בכך כלום, אלא לאו ספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש וקתני חולצות ואמאי כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה, ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא עי"ש, נמצא דהגמרא תפס כיון דאחת מהן בת יבום היא בודאי, רק דאין מייבמין משום דנתערבה ולא מצד עצמותה, וכיון דאילו מכירין אותה בת יבום היא הילכך עולה לחליצה, ולפי"ד רש"י הרי גם ספק איסור משום תערובות ג"כ חשבינן כמו דאיסורא בעצם, א"כ בנדון דאחת משתי אחיות ג"כ מיקרי אינו עולה ליבום, דאין שום חילוק אם אינו עולה ליבום מצד עצמותה בין אם האיסור יבום הוא מצד שנתערבה, דהא הסברא דאילו מכירין לא ס"ל, וזהו נגד הגמרא דמסביר בהדיא דאם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא. אמנם אין שום דמיון דגבי שליחות כיון דהשליח בא מכח המשלח דשלוחו של אדם כמותו, ובשעה שהשליח עושה הוה כמו דעביד המשלח, ואם המשלח לא מצי עביד, מאי איכפת משום איזה טעם לא מצי, אי משום חסרון בעצמותו או משום שנתערב עם עוד אדם אשר נגרם על ידו דלא מצי עביד, סוכ"ס הרי הוא לא מצי עביד בפועל הילכך לא מצי משוי שליח, כמו כן גבי קרבן דנתערב בולד טריפה אם בא לפדות במומו, לא איכפת לן אם אינו יכול לאכול מצד איסור בעצם או משום דנתערבו סוכ"ס הא בפועל אינו רשאי לאכול משום ספק ולד טריפה, וכאשר פודה אינו פודה לאכילת אדם כי אם לאכילת כלבים גרידא, והתורה אמרה ואכלת ולא לכלביך. אבל בנדון דיבום התם גדר אחר, דכל שאינו עולה ליבום דמשוה"כ אינו עולה לחליצה תליא רק בזיקה, דזוהי הבחינה כיון דליכא בהאי אשת אח זיקה ליבום ממילא ליכא זיקה לחליצה, וכמו דמדייק רש"י בלישנא במס' יבמות דף ג' ע"א ד"ה הוה אמינא, וז"ל דכל העולה לזיקת יבום עולה לזיקת חליצה, וכל שאינו עולה לזיקת יבום