שלמי נדרים צח

האחר עם האב כן היבם בזה כאחר דמי ולא נכון לצרף הפרתו עם האב וכן מורה לכאורה אריכות לשון הרמב"ם שהבאתי לעיל במ"ש אין היבם ואבי' מפירין נדריה כאחת אלא האב לבדו הוא שמיפר כו' דלכאורה ה"ל לשנות בלשון קצרה שהאב לחודי' מיפר וא"צ לצירוף היבם אלא דכוונתו שאין נכון שיפרו שניהם כאחת כיון דאין להיבם זכות בהפרת נדריה אינו כדאי לצרפו עם האב אלא האב לחודי' הוא שמיפר וע' במ"ש לעיל בשם הרמב"ן ואפשר עוד לומר דהא מה דאמרינן שהאב מיפר לחודי' הוא מטעמא דכיון דאין זכות להיבם בנדרי' הוי כמאן דליתי' לכן מעיקרא השמיענו הר"ן במשנתינו דיבם לא מצי מיפר אפי' בשותפתי' דאב פי' דאין לו שום זכות אפילו למחצה להיות שותף עם האב וממילא כיון דאין לו שום זכות בנדרי' נשאר הזכות רק לאב וכמו שביאר הר"ן כאן כיון דכמאן דליתי' דמי קם ליה אב כאילו איתיה באפי נפשיה ולפ"ז דברי הר"ן שבכאן אינם סותרים למ"ש במשנה כ"נ לכאורה ליישב ומצאתי כתוב שבעל קרבן העדה תמה ג"כ על הר"ן דהא דין זה הוא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי דז"ל הירושלמי על דעתי' דר"ע מי יפר עכ"ל והנה הירושלמי עם פי' קרבן העדה אינו תחת ידי רק עם פי' בעל פני משה. ובירושלמי שם שלפני אינו כתוב על דעתי' דר"ע רק על דעתי' דר' אליעזר מי יפר לה (הגה"ה ובהיותי בפאניוועז בבית הגאב"ד דשם ראיתי לגדול א' מגדולי הזמן שחבר ס' נחמד שמו מנחת החנוך בפ' מטות שעמד על ספק זה דאליבא דר"א א"ר יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה דמי מיפר לה ונשאר בצ"ע והיה בהעלם עין מהגאון המחבר הנ"ל שספק זה מבואר בירושלמי גופיה). והן מה דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה מי מיפר לה ופי' שם הפני משה דבעי הש"ס לר' אליעזר דס"ל היבם מיפר ואפילו יש כאן שני יבמין דאגידה בהו והן דא"ר אבהו בקדושין פ' האומר גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום דאפילו קדושי מאה תופסין בה והשתא בעי לר' אליעזר מי מיפר נדרי' הראשון מיפר או אפי' אחד מכולן הואיל ובכולהו אגידה בהו עכ"ל ונראה שכן היה הגירסא בירושלמי לפני הר"ן ולא כפי שהעתיק בקה"ע דהבעי' הוא אליבא דר' עקיבא מי יפר לה וגם אינו מובן גירסתו דאליבא דר' עקיבא ל"ש למיבעי מי יפר לה דמשמע אביה או היבם דהא מבואר בדברי ר"ע דהיבם בודאי א"י להפר לה רק דיש לספק אם האב יכול להפר או דגם האב אינו יכול להפר לה ואין לה שום הפרה לנדרה ומחמת שלע"ע אין ת"י פי' בעל קרבן העדה לא עמדתי על הבירור בזה עכ"פ על הר"ן אין שום תפיסה דגירסתו היה בירושלמי על דעתי' דר' אליעזר וכמו שפי' בעל פני משה רק מה שהעיר הכסף משנה עליו במה שלא נזכר מדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע:

שם ד"ה הרי הן קיימים לא אמר כלום דדוקא לענין הפרה כו' כדמפרש ואזיל "לענין הקמה אדרבה היא הנותנת". בגליון מן הצד נדפס שכל זה טעות הדפוס ובאמת צ"ל רק שלא נכתבו במקומן וצ"ל בשורה שלאחריה אצל אבל לענין הקמה אדרבה "היא הנותנת" דנהי דאשכחן דנדרים שחלו שבאו לכלל איסור דחמירי דמצי לקיים מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימי ובתוספת הגאון רעק"א ז"ל על המשניות הקשה דמדברי הר"ן הללו מבואר. דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק"ו וקשה דא"כ היכי דחו רבנן הק"ו מהיקשא דאת שבא לכלל היקם מ"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמוד הפרה בק"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה ונשאר בצ"ע ואולי לפי מה שהגהתי בדברי הר"ן שביאר דאדרבה לענין הקמה היא הנותנת א"כ מתוך הק"ו שאנו דנין בהפרה היא הנותנת לענין הקמה שלא יוכל לקיים קודם שנדרה וע' בס' תפארת ירושלים שיישב קו' הגרע"א הנ"ל קרוב לדברינו וז"ל שאם נקיש הקמה להפרה יצא לנו דבר חדש אשר הוא נגד סוג התורה בכ"מ דהא ההקמה לא עדיף מגוף הנדר ונדר עצמו אינו חל על דשלב"ל אבל אם נקיש הפרה להקמה לא נרחיק כ"כ מסברא הפשוטה:

דף עו ת"ש א"ל ר' אליעזר ומה זרעים כו' ש"מ לא חיילין לעיל (דף עב:

) דבעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ורצה לפשוט ממתניתין דהאומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן כו' הרי הן מופרין דסבר ר"א הרי הן מופרין והא לא שמע ודחי דאמר לכי שמענא ולכאורה דהנך תרי גווני אוקימתי אם ההפרה חל תיכף או דאינו חל עד אחר ששמע מישך שייכי ג"כ בהך איבעיא דבעי לן הכא אם לא חיילין כלל או דחיילי ובטלי משום דאם נאמר דההפרה אינו חל אלא לכי שמע הרי דמיחל חייל ובטל אח"כ אבל אם בעל מיפר בלא שמיעה מצינן למימר דלא חייל כלל וכן ראיתי בשיטה מקובצת כאן בריש הסוגיא שכתב וז"ל צריכין אנו לומר בהכרח. דמי ששאל בעיא זו היה פשוט בידו דושמע בעלה לאו דוקא וכי איצטריך למעט הוא חרש דוקא כדאמרינן לעיל דאם איתא מאי קא מיבעי ליה הא ע"כ מיחל חיילי ובטלי עכ"ל ולפ"ז למסקנא דמסיק הכא ש"מ לא חיילין נפשטה ג"כ בעיא דרמי בר חמא לעיל דמיפר בלא שמיעה. דדיחויא דאמר לעיל דאמר לכי שמענא ליתא דא"כ מיחל חיילי ובטל לכי שמע ומברייתא דהוכיח להם ר"א מזרעים מוכח דלא חלין כלל ומופר הנדר תיכף אף קודם שישמע וא"כ יש להעיר על הרא"ש בפסקיו שכתב דבעי' דרמי ב"ח לא איפשיטא ולחומרא וכן הובא דעתו בהגהת רמ"א סי' רל"ד סעי' כ"ה והא מכאן יש להוכיח קצת דנפשטה בעייתו דבעל יכול להפר בלא שמיעה:

בר"נ ד"ה ורבנן לא דרשי ק"ו כו' ונראה בעיני דמש"ה פריך הש"ס מהך ברייתא כו' משום דלא קים להו להש"ס דעתייהו דרבנן בזרועים ועומדים כו' א"נ אפשר דס"ל לרבנן כו' דמקרא דעל כל זרע זרוע כו' עכ"ל תמוה לי מדוע נדחק הר"ן בכ"ז והא אי' בת"כ הביאו רש"י בחולין (דף קיח:

) ד"ה וכשם וכו' שאם אתה אומר מחוברין טמאים טמאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים שם ולפי סברה זו רבנן לא צריכי לדרוש דין זה מדין ק"ו וע' תוס' שם ד"ה וכשם כו' שכ' וא"ת ומההוא טעמא כו' תפשוט ליה בהכשר וי"ל כו' וע' ברש"י בחומש פרשה שמיני פסוק ל"ח שכתב וכי יותן מים על זרע לאחר שנתלש שאם תאמר יש הכשר במחובר. אין לך זרע שלא הוכשר עכ"ל ולפי דברי התוס' דשם אין הכרח לזה:

ע"ב הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל ולהחמיר וכתב הר"ן לא שיש בדבר להקל ולהחמיר דהא לא שייכא קולא וחומרא הכא אלא ה"ק פעמים שזמנו מרובה ופעמים שזמנו מועט כו' וכ"כ הרא"ש והרש"ש בהגהותיו כתב לכאורה יש ויש לענין שיוכל להפר נדרים אפילו שלא לצורך השבת כדדייק רב אשי לקמן ממתניתין. אבל למ"ד מעל"ע לצורך השבת אין שלא לצורך לא עכ"ל אבל ז"א דהא הרא"ש כתב לקמן בדף הסמוך ד"ה ולמ"ד מעל"ע לצורך השבת אין שלא לצורך לא אם נדרה בשבת אינו מיפר שלא לצורך השבת אבל אם נדרה בע"ש ושמע בעלה ולא היפר לה מיפר בשבת אפילו שלא לצורך השבת והטעם הוא שאם לא יפר עכשיו לא יוכל עוד להפר נמצא דלתרווייהו אם כלה משך ההפרה סמוך לחשכה בשבת מיפר אפילו שלא לצורך השבת א"כ ל"ש בזה לומר קולא למ"ד הפרת נדרים כל היום וחומרא למ"ד מעל"ע דהעיקר לתרווייהו אם כלה זמן ההפרה סמוך לחשכה בשבת יוכל להפר בשבת אפילו שלא לצורך השבת ופליגי בזמן משך ההפרה דלמ"ד מעל"ע יש לו זמן מרובה ומיקל ביותר אבל בדין להפר סמוך לחשכה בשבת שאינו לצורך השבת וההפרה הוא מטעם שאם לא יפר עכשיו שוב א"י להפר דין זה משכחת לתרווייהו דהיינו אם נדרה בשבת לא משכחת רק למ"ד כל היום אין טפי לא ולמ"ד מעל"ע דבכה"ג דנדרה בשבת לא משכחת משום דהמעל"ע יכלה