שלמי נדרים צו

דאמרינן תזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים כאחת מיירי שיחתוך שני צווארין כאחד כו' ע"ש ואולי לזה דייק הרא"ש בלשונו כאן להשקותן ביחד והמפרש כאן כתב שתי סוטות כאחת בב' כוסות וכוונתו דמכוס א' אף אם אינו משקה אותן כאחד א"א ע' סוטה (דף יח.) בעי רבא כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס א' מהו כתיבה לשמה בעינן והא איכא א"ד מחיקה לשמה נמי בעינן ואת"ל מחיקה לשמה נמי בעינן מחקן בב' כוסות וחזר וערבן מהו כו' ע"ש ואולי צ"ל בהמפרש בב' כהנים והיה כתוב בר"ת בב"כ. וטעה המדפיס שהיה סבור שהוא בב' כוסות והנכון יותר שהוא בב' כהנים כי כן מבואר בסוגיא דסוטה שם דף ח' דפלוגתתם הוא בב' כהנים וע' במג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א ומ"ש שם דמסיק בגמ' דבכהן א' אין משקין ובב' כהנים משקין. וצ"ע על הרמב"ם שפסק סתם ולא חילק עכ"ל תמוה מאוד דהחילוק בין כהן א' לשני כהנים הוא רק אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברתה ולדידיה ברותתה מאימת המים ואינה מודה משקין אותן כאחת ופריך שם והא אין עושין מצות חבילות חבילות ואליביה משני שם הא בכהן א' הא בב' כהנים דבב' כהנים ל"ש מצות חבילות חבילות אבל אליבא דר"י דלא דריש טעמא דקרא ורק מגזה"כ דכתיב אותה לבדה אין חילוק בין כהן אחד לשני כהנים. ובכל גווני אסור להשקות ב' סוטות כאחת ואנן קיי"ל כר"י דלא דריש טעמא דקרא. לכן פסק הרמב"ם סתם ולא חילק וע' במה"ש שישבו בדוחק:

וסוף דברי המג"א במ"ש ומה שהקשו התוס' משני זבחים יש לומר דדוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה כו' אסור להעמידם כאחד כו' ק"ל טובא דהתוס' לא הקשו משני זבחים מחמת הטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות אלא מדרשא דתזבחהו היינו כמו דדרשינן הכא אותה לבדה או והשקה במפיק ה"א וכפי' הר"ן והרא"ש דמשום הכי דרשינן צריכה שתהיה לבדה ה"נ נדרוש מתזבחהו א' ולא שנים והגם דבמס' חולין דרשינן מתזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים היינו שלא יחתוך שני צווארין כאחד אבל לא שיהא אסור להעמיד שני זבחים כאחד בעזרה וישחוט אחד ואח"כ ישחוט השני וע' בהגה"ת הרש"ש כאן:

ע"ב בר"ן ד"ה עד שתכנס לרשותו עד שתכנס לחופה עכ"ל ולכאורה נראה דמאי דדייק לפרש עד שתכנס לחופה בא למעט דכ"ז שלא נכנסה לחופה אף אם מסרה האב לבעל או שלוחיו לבעל דבזה יצתה מרשות האב מ"מ לרשות בעלה לא נכנסה עד שתכנס לחופה והנדרים שתדור בין מסירה לחופה אין לה מי שיפר דהבעל א"י להפר לבדו ואע"ג דקיי"ל כשמואל בכתובות (דף מח:

) דאמר דכיון שמסרה האב או שלוחיו לבעל אם מתה בדרך יורשה ובארוסה הא קיי"ל מתה אינו יורשה מ"מ לענין הפרת נדרים אינה כנשואה גמורה וכ"כ רש"י שם בכתובות וז"ל לירושה הוא דמהני מסירה כו' כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדרי' שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כי חופה עכ"ל והאב ג"כ א"י להפר נדרי' אחר המסירה לבעל דמרשותו יצאה ולרשות הבעל לא נכנסה וע' בט"ז סי' רל"ד ס"ק ט' שכ"כ בשם הרא"ש כן היה נראה לפרש דברי הר"ן בכאן אמנם ממ"ש הר"ן לקמן (דף פ"ט.) בד"ה זה הכלל דקתני גבי ואלו נדרים כו' לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שכתב שם דכיון שמסרה להם שוב אין לאביה רשות בה דהוי לה הך מסירה כנישואין שהבעל מיפר בנדרים שתדור מנישואין ואילך אבל בנדרים שנדרה כבר לא שאין הבעל מיפר בקודמין ובשותפות דאב נמי לא דבהך מסירה יצתה מרשות אבי' ושוב אין לו זכות בה עכ"ל ודקדק הב"י מדכתב דהוי הך מסירה כנישואין דהיא כנשואה גמורה שהבעל לבד מפר והא דאתי' שם זה הכלל לאתויי שאם מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל יכול להפר היינו מה שנדרה באירוסין קודם המסירה ומטעם שאין הבעל מיפר בקודמין. ואף שנדרי' שנדרה עכשיו בין מסירה לחופה הבעל מיפר לבדו דהויא כנשואה מ"מ אחר שנכנסה לחופה אינו יכול להפר הנדרים שבין מסירה לחופה וע' מ"ש לקמן (דף פ"ט.) בר"ן ד"ה זה הכלל דקתני גבי ואלו נדרים כו':

שם ד"ה ב"ד שאחריהם אמרו כו' ומפרשי התם טעמייהו אי משום סמפון כו' אי משום שמא תשקה כוס של תרומה כו' עכ"ל בגליון הש"ס כתב תמוה לי הא מבואר בסוגי' דכתובות דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ופליגי רק בטעמא דמשנה ראשונה אי משום סמפון אי משום שמא תשקה עכ"ל והתמיהא אינה מתקיימת. להמעיין בחידושי הרשב"א בקדושין (דף יא.) וז"ל שם א"נ יש לומר דהתם מעיקרא הוי סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה בחששות מחודשות פליגי (דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון) אבל בתר דפריקו התם דלרב יהודא כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי אלא דבהא פליגי משנה ראשונה וב"ד שלאחריהם בחששא גופה אי מסתלקת בהגעת זמן או דוקא בכניסה לחופה. לעולא נמי כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי דהיינו משום מזיגה אלא דפליגי אי חששא זו מסתלקת בהגעת זמן או בכניסה לרשות הבעל דוקא עכ"ל הטהור. והר"ן בשיטת הרשב"א אזיל ע"פ הרוב להרגיל בו וכן בזה נכון דברי המפרש כאן בד"ה ב"ד של אחריהם כו':

ד' עד ד"ה ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים כו' ואפי' בשותפות לא מצי מיפר עכ"ל ע' לקמן דף ע"ה בר"ן ד"ה כשם כו' דדעתו כיון דיבם לא מצי מיפר כמאן דליתי' דמי ואב לחודיה מצי מיפר ולכאורה דברי הר"ן שבכאן סותרים לדבריו דשם ואולי מיירי הכא בנדרים שנדרה ברשות יבם דמסתפקא לי' להר"ן שם וע' מה שנכתוב לקמן בד"ה הנ"ל:

שם ד"ה ור' יהושע סבר יש זיקה כו' מיהו אין ברירה כו' ומש"ה אפי' שניהם אינן יכולין להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעינן שיהא ידוע כו' וכ"כ רש"י ז"ל בפ' ד' אחים כו' עכ"ל הנה מ"ש וכן כתב רש"י ז"ל כו' המעיין שם בחידושי הרמב"ן יראה שאין דעותיהם שוות לגמרי. וראיתי להעתיק דבריו ז"ל כי גם מתוכם יתברר ויתלבן דברי הר"ן שבכאן ביתר ביאור וזה לשונו שם. שמביא הסוגי' שבכאן דפריך הגמ' אלא ר' אליעזר מ"ט אי יש זיקה אין ברירה. וכ' ע"ז כלומר שאי אפשר לומר דס"ל יש ברירה שהרי מעכשיו הוא מופר ושמא לא ישאנה וכך פירש רבינו ברוך בר' שמואל ז"ל [וביתר ביאור נמצא כאן בשיטה מקובצת שכתב ואפי' למ"ד יש ברירה לא אמר אלא במקום שיתברר הדבר לבסוף שכך הוה כמו אם בא חכם למזרח כו' דאמרינן למחר כשיתברר הדבר חזינן כאלו נתברר הדבר מתחלה כו' אבל הכא יפר תנן איזו שירצה ושמא אותו שיפר לא ישאנה. וכי הפר לאו שפיר היפר עכ"ל] והנה לפי זה אם יפרו שניהם יהי' מופר. ובאמת ברש"י שם ד"ה אלא לתרי אמאי כתב נהי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי' ליה עכ"ל נראה מזה שדעת רש"י דשניהם ביחד היו יכולים להפר. אבל הרמב"ן ז"ל שם מסיק שממנו וממקור מים חיים שלו שאב הר"ן מימיו הנאמנים וכתב זה לשונו (ונדפס שם קצת בטעות וכצ"ל). ואמינא תנא דהאי ברירה [לאו כברירה דעלמא] משום דמשנה ראשונה בעי לידע על איזה משניהם הוא מופר ולא שיפרו ויתגלה בשעת נישואין איזו מהם הבעל דרחמנא אמר אישה יקימנו כו' שיהיה אישה וודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא יודע ג"כ שלאשתו הוא מיפר ולא לנכרית בעלמא כענין מה שאמרו נדרה אשתו וסבר שבתו נדרה שאינו מופר וק"ו הדברים עכ"ל הזהב מעתה המעיין יראה איך שדברי הר"ן בכאן ממקום קדוש יהלכו מתורת הרמב"ן ז"ל אלא שקיצר בדבריו. ומ"ש שכ"כ רש"י ז"ל אינו מדוקדק שלדעת רש"י ז"ל