שלמי נדרים צג

בשינויא אחרינא מתורץ ג"כ הקושי' הראשונה בודאי נכון הוא והדר בי' משינויא קמא). עכ"פ בדברי הגר"א ז"ל יש ליישב ג"כ דברי מהרי"ק ובהגה קצת שכצ"ל דאם תאמר שיכול להתיר אחר קיומו של הבעל א"כ מאי קאמר כדר"פ לישני כדלקמן אי לא מזדקק לה בעל תלך אצל חכם או ג' הדיוטות ואף כי קשה להגי' מ"מ הענין מוכיח שכן הוא:

ודע שיש מקום לומר דמסוגי' דפ' כירה הנ"ל יש ג"כ להוכיח דיכול חכם להתיר אחר קיומו של בעל לפי מה שפי' המפרש לקמן (דף ע"ז.) על הא דנשאלין לנדרים שהן לצורך השבת כגון שנדרה מאכילה או מתכשיטין עכ"ל. ונראה שהוא מפרש דהך ונשאלין לנדרים כו' קאי ג"כ על נדרי אשה שיש לה בעל דומיא דרישא דמפירין נדרים כו' מדמפרש כגון שנדרה מאכילה או מתכשיטין דאלו נדרים הוי מעינוי נפש או דברים שבינו לבינה ולפ"ז הא דפריך שם בשבת מהך בבא ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לה (כן הוא במרדכי ובש"ס לפנינו איתא מי יימר דמזדקק ליה) חכם ומשני אי לא מזדקק לה חכם סגי לה בג' הדיוטות משמע מזה דחכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר לאשה שקיים לה בעל או החריש לה. ובזה יהי' אתי שפיר הגי' במרדכי שלפנינו פ' כירה דמציין על מי יימר דמזדקק לה חכם איכא מרבוותא דאמרי חכם יכול להתיר אחר קיומו של בעל. ועדיין יש להעיר על הך דיעה דסבר דחכם יכול להתיר אחר קיומו של הבעל דלמאי כתבה התורה אישה יקימנו דלאיזה ענין מועיל הקמתו דהא קודם שתלך לחכם לישאל על נדרה להתירו ממילא אסור עלי' הדברים שאסרה על נפשה בלא קיומו של בעל מצד נדרה ואם תלך לחכם להתיר גם קיומו של בעל אינו מזיק לה אבל להנך דיעות דסברי דקיומו של בעל מוסיף אומץ וחיזוק דאחר קיומו שוב אין החכם יכול להתיר נדרה אף בכל עניני פתח וחרטה שלה אתי שפיר שוב ראיתי שהרב הרש"ש בהגהותיו העיר ג"כ בזה קצת באופן אחר ומכללא ודיוקא מוכיח זה יעויי"ש אכן באמת לא קשה מידי דלהכי הוצרכה התורה ליכתוב אישה יקימנו דאם לא כתבה רק אישה יפירנו ביום שמעו הוי אמינא דאפי' אם הקים לה מקודם יכול אח"כ גם להפר ואנן קיימ"ל קיים אין יכול להפר ולזה אמרה התורה אישה יקימנו דאחר הקמתו שוב הוא אינו יכול להפר אבל החכם מצי מתיר לה:

שם ד"ה אמר קיים ליכי והדר אמר מופר ליכי בתוך כ"ד ובלשון הזה אמר תוך כ"ד הראשון ולא תיחול הקמה כו' עי' ברשב"א שכתב דהא דאיבעי' לן הוא דווקא דאמר ומופר ליכי בוא"ו אבל מופר ליכי בלא וא"ו חזרה היא ויכול לחזור בו תכ"ד וכפי הנוסח בהמפרש לפנינו והדר אמר מופר ליכי בלא וא"ו נראה דמשום הכי פירש דבלשון הזה אמר תכ"ד ולא תיחול הקמה אא"כ חלה הפרה דגילה דעתיה בזה דמה שאמר מופר ליכי אחר קיים ליכי לא הי' בלשון חזרה אלא שהוא טועה בדעתו שסובר שיכול להיות שתיהם ביחד וע' ברמב"ם פי"ג מהל' נדרים הלכה י"ט ובכ"מ שם:

ע"ב בר"נ ד"ה בעי רבה קיים ומופר ליכי בבת אחת מהו כו' ופשטינן לה מדרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו כו' ה"נ ליכא לספוקי בהקמה והפרה כלל ומצי בתר הכי לקיומי ולהפר כדבעי ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בזה בפ"א מהל' נדרים עכ"ל היינו דהרמב"ם ז"ל פסק הרי זה קיים והכ"מ שם תירץ דכיון דלא חיילא לא הקמה ולא הפרה ממילא הוי קיום דשתיקה הוי קיום ובאמת דבריו תמוהים כמו שהקשה הרב בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"ח כיון דשתיקה הוי אמאי לא יפר כל אותו היום והרמב"ם ז"ל שכתב הלשון ה"ז קיים. משמע דדינו כקיים בפירוש דא"י להפר שוב אפי' באותו היום ודוחק לומר דהוי כשתק כדי לקיים (ע"ל דף ע"ט בר"נ ד"ה כשהוא אומר כו') ובס' יד שאול כתב לישב כוונת הכ"מ ע"פ מה שחדשו התוס' בבכורות (דף ט.) ד"ה אמר רב כו' דהא דאמר רבה כל דבר שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו הוא דוקא בדבר התלוי במעשה אבל קדושה הבאה מאלי' כגון חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים אליבא דמ"ד אפשר לצמצם דנותן טלה אחד לכהן ולא אמרינן כיון שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ולא יהי' קדוש לא זה ולא זה משום כיון דהוי קדושה הבאה מאלי' לא אמרינן הכי לפ"ז הכי כוונת הכ"מ כיון דשתיקה הוי קיום אף אם לא יאמר כלל הוי קיום עכ"פ כשיעבור יום שמעו. וא"כ לא צריך מעשה בזה ושוב לא שייך הכלל דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו עכ"ל והנה לא נתחוור עדיין א"כ איך פשיט הגמ' האיבעיא מהא דרבה דל"ד הך דקיים ומופר ליכי לשאר דברים דכייל בהו רבה דכל דבר שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו דמיירי בדבר התלוי במעשה. משא"כ בקיום נדר דל"צ מעשה דאפי' בשתיקה כל היום או בשותק ע"מ לקיים לאלתר סגי ועדיין צ"ע:

. וע"ש עוד שכתב שבדברי התוס' הנ"ל יישב קושית תלמיד א' שהקשה לו איך אמרו בגמ' דלר"ש דלית לי' איסור חל על איסור אפי' בכולל אבל בב"א מודה הא כל דבר שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. ובדברי תוס' הנ"ל ניחא ובס' נחלת יהושע כתב ג"כ כזה ויצא לחלק דדוקא בשני דברים הסותרים זא"ז והמה הפכים ומחמת זה אינם בזא"ז לכן אפי' בב"א אינו. אבל במקום ששניהם ענין א' ואינם סותרים זה לזה אלא שהטעם שאין חל השני משום שאין לו מקום שכבר נגמר מהראשון א"כ זהו דוקא אם הראשון בא תחלה. ע"כ אינו מניח מקום להשני לחול אבל אם באים שניהם בב"א ואינם סותרים זה לזה ולית כאן ראשונה שלא תניח לשניה לחול ע"כ חלים בב"א יעויי"ש:

וכבר קדמוהו בזה הקושיא התוס' רי"ד בקדושין (דף ג'.) וראיתי להעתיק תירוצו של בעל תוס' רי"ד וז"ל אין זה קושיא של כלום דבודאי במה שאדם אוסר בפיו כגון קדושי האחיות כו' יש לומר זו הסברא כו' אבל בהאי דאין איסור חל על איסור הוא מפני שהוא שכבר מוזהר ועומד כגון אשת אח ואח"כ נעשית אחות אשה כו' אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שתים דהי מינייהו נפקת ואם תאמר שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו א"כ לא יחול אחד מהן ויהי' פטור אלו הם דברי בורות עכ"ל ודברי הרב בעל נחלת יהושע קרובים ומכוונים לתירוצו של בעל תוס' רי"ד הנ"ל וגם לא רחוקים הם ממ"ש התוס' בבכורות שכתבנו לעיל אלא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד:

בפי' הרא"ש ד"ה או דלמא הא לא אמר מופר ליכי ולעולם לא נאמר הפרה מכלל לאו "כדי לדקדק הא למחר יהיה מופר" אם לא שיוציא ההפרה בפירוש אבל אם אמר שתיהן קיים ליכי היום הא למחר יהיה מופר. הרי אמר בפירוש למחר יהיה מופר הלכך כל היום קאמר עכ"ל כצ"ל ותי' כדי לדקדק הא למחר יהא מופר הנדפס בשורה שני' צ"ל למעלה בשורה ראשונה וא"צ להגיה הרבה וע' בהגהת הרש"ש שכתב שאינו יכול להלום דבריו אם לא בהג"ה מרובה:

ד' ע גמ' הא לא אמר לה. אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרינן למחר לא מצי למיפר דהא קיימי' לנדריה מהיום כו' בש"ע סי' רל"ד סעי' מ"ו הביא שני דיעות דעה א' (הוא דעת הרמב"ם) שאינו מופר והרמ"א הגי' וכתב ויש אומרים דהוי קיום וע' בט"ז שם שכתב דדברי הרמ"א תמוהים דגם דעה הראשונה ס"ל כך דהא דכתב אינו מופר אין פירושו אבל קיום ג"כ לא הוי ונ"מ שיכול עכ"פ להפר שנית דהא אמרינן בגמ' את"ל כיון דקיימי' היום כמאן דאיתי' דמי. וממילא לא מהני לי' תו הפרה עוד כו' ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם ציין על וי"א כו' כתב וכן משמע בגמ' שם ונראה דגם הרמב"ם [שהוא דעה הראשונה] ס"ל כן וכמו שמפורש בגמ' להדיא עכ"ל ובדפוס נחסר תי' א' שהוא הרמב"ם או דעה ראשונה ובנקודת הכסף החזיק ליישב דברי הרמ"א ששני דעות הם והביא ראיה לדעת הרמב"ם מלישנא דגמ' דקאמר למחר לא מצי למיפר דאם איתא דהוי קיום גמור אמאי קאמר למחר לא מצי מיפר הא אי הוי קיום אפי' מיד לא מצי מיפר