שלמי נדרים צא

אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן ע"נ ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מיפר אלא דברים שיש בהן ע"נ ובינו לבינה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהאב מיפר כל נדרי בתו עכ"ל הנה בירושלמי שלפנינו אין הלשון כן דלא יליף בהקיש האב מן הבעל אלא כן הוא הלשון בירושלמי בין איש לאשתו ולא שבינה לבין אחרים בין אב לבתו ולא שבינה לבין אחרים. עכ"פ גם לפי הנוסח שלפנינו מבואר בירושלמי דגם אב אינו מיפר אלא ע"נ ומה שבינו לבינה ולא מה שבינה לבין אחרים. שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ועי' בט"ז סי' רל"ד ס"ק מ"ח שכתב דסברת הרמב"ם דלא קיי"ל כהך ספרי כיון שבתלמוד בבלי וירושלמי לא נזכר מזה ומפשוטו של פסוק משמע דדוקא בבעל צריך ע"נ ולא שאר נדרים ולא באב ותמהני מ"ש דגם בירושלמי לא נזכר מזה והוא מבואר בירושלמי להיפך וגם מ"ש דפשוטו של פסוק משמע דדוקא בבעל ולא באב כפי הנוסחא שלפנינו בירושלמי מפשוטו של פסוק מוכיח דכתב בין אב לבתו ולא מה שבינה לבין אחרים והנה האחרונים ישבו שיטת הרמב"ם שלא יסתור הספרי והטילו פשרה דהספרי מיירי אחר שנתארסה דאז אין האב מיפר אלא בשותפות עם הארוס וכיון דהארוס אינו יכול להפר אלא נדרי ע"נ ודברים שבל"ב ושארי נדרים אינו יכול להפר א"כ גם האב אינו יכול להפר שאר נדרים. דהוא לחודי' אינו יכול להפר אחר שנתארסה. אבל בעודה פנוי' דאז האב לחודי' מיפר יכול להפר כל נדרים שלה. ואם נדרה בעודה ארוסה ומת הארוס דאמרינן לקמן מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב והאב לחודי' מיפר נראה מהאחרונים דבזה מחולק הרמב"ם עם רבינו יחיאל דלהרמב"ם כשנתרוקן רשותו להאב מיפר כל הנדרים כמו שהי' הדין בעודה פנוי' אבל דעת רבינו יחיאל כיון דבעודה ארוסה לא הי' יכול להפר האב אלא דברים שיש בהן ע"נ ודברים שבל"ב מטעם דהוא צריך לשותפות דהארוס והארוס אינו מפיר אלא נדרים כאלו א"כ כשמת הארוס אינו בדין שיהי' יכול להפר נדרים שלא הי' יכול להפר בעודה ארוסה ע' בלחם משנה תמצא מבואר כן ולכאורה קשה לדעת רבינו יחיאל הא דאמר מקיש קודמי הוי' שני' לקודמי הוי' ראשונה דמשמע דשווין הן הא לא דמי לגמרי דקודמי הוי' ראשונה האב מפר כל נדרי בתו וקודמי הוי' שני' אינו מפר אלא נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה:

ובס' ידות נדרים סי' רל"ד ס"ק מ"ב כתב ראי' לדעת הרמב"ם ממאי דפריך הגמ' הכא ורבה האי דתנא דבי ר"י מאי עביד לי' ומשני מיבעי לי' לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה ואי נימא כשיטת הספרי דבין איש לאשתו ובין אב לבתו אתי להורות להקיש אב לבעל דגם אב אינו מיפר לבתו אלא דברים שיש בהן ע"נ ובל"ב. א"כ מיבעי לי' להכי ומאי פריך מאי עביד לי' אמנם ראי' זו אינה חזקה דהא יש להבין דהתרצן אינו משנה כלל על קו' המקשן דהא קושית המקשן ורבה האי דתנא ר' ישמעאל דדריש מבין איש לאשתו ובין אב לבתו דסמכן הכתוב יחד ללמד שנערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין ביחד מאי עביד רבה בסמיכות הזה דהא הוא מפיק לה מואם הי' תהי' לאיש דסמוך למקרא שלפניו כי הניא אבי' אותה וסמוך לי' ואם הי' תהי' לומר שהאב והארוס מפירין ביחד. וא"כ לרבה סמיכות דבין איש לאשתו ובין אב לבתו מיותר ועיקר הקושי' דהסמיכות הלזה מיותר וא"כ מאי מתרץ לה לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה הא דין זה לאו מסמיכות נלמד. אלא ממשמעותא דקרא גופי' בין איש לאשתו היינו דברים שבינו לבינה ומצאתי בשיטה מקובצת שעמד ע"ז וז"ל ותמיהא לי למה לא הזכיר התלמוד צריכות ההיקש דעיקר הקושיא לרבה מאי עביד לי' "בהיקישא" דתנא דבי ר' ישמעאל קאמר ואותו הי' לו להתלמוד להזכיר ע"כ וע' בפי' הרא"ש ד"ה שהבעל מיפר כו' בסוף הדבור שכתב וילפינן אב מבעל לנדרי עינוי נפש וכוונתו ליישב זה דע"ז בא הסמיכות שסמך אב לבתו אצל בין איש לאשתו ללמוד זה מזה משום דבאב לא נאמר נדרי עינוי נפש רק בבעל מפורש שם לענות נפש וילפינן אב מבעל לענין זה אמנם הגמ' קיצר בדבר ולישנא קטיעא הוא כמו שמצינו בכמה מקומות שלשון נדרים משונה וקו' בעל ידות נדרים הוא באמת תי' הגמ':

ובס' בית מאיר על יו"ד הקשה על שיטת הרמב"ם דמייפה כח האב מכח הבעל שהאב יכול להפר כל נדרי בתו והבעל אינו מיפר אלא נדרי ע"נ ובל"ב א"כ לקמן (דף ט') במשנה דקתני מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזה יפה כח האב מכח הבעל כו' דמשמע בזה ותו לא ולהרמב"ם הא איכא עוד מה שיפה כח האב מכח הבעל דהאב מיפר כל נדרי בתו והבעל אינו מיפר אלא נדרי ע"נ ומה שבינו לבינה ע"ש:

שם ד"ה מיגז גייז לקייא כו' מיהו כיון דלא ידעינן הי מינייהו קאי באיסורא לא לקיא עד דאכלה תרווייהו עכ"ל עיין בחולין (דף צא) גבי גיד הנשה דר' יהודא סובר דאינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת את של ימין ואמרינן שם דאי דעת נוטה קאמר וספוקי מספקא לי' אפי' אכל מזה כזית ומזה כזית אינו לוקה משום דה"ל התראת ספק. וצ"ל דהכא מיירי כשאכל אותן בבת אחת ועי' בתוס' שם ד"ה אלא אי אמרת כו':

ד' סט בעי רבא יש שאלה בהקם או אין שאלה בהקם. בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה סי' ט' הקשה בשם חכם א' דתפשוט לי' מהא דאמרו לעיל (דף סז.) כגון דהפר א' מהן וקיים אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו דש"מ מזה דיש שאלה בהקם והמחבר הנ"ל תירץ דיש לחלק דשם כבר איקליש הנדר שהפר א' מהן וא"כ כל דשאל זה על הקמתו יכול לשאול אבל כל שלא נקלש הנדר אפשר דלא מהני שאלה ע"ש ול"נ דהקושיא מעיקרא ליתא דמשם ליכא למיפשט דהייתי יכול לדחות דבאמת הא גופא קמ"ל המשנה דלהכי לא מהני הפרתו משום דאין שאלה בהקמה. והא דקאמר שם הטעם משום דצ"ל הפרת שניהם ביחד הוא לפי האמת דפשיט הכא דיש שאלה בהקם:

שם בגמ' בעי רבה קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה ראשונה מהו. ת"ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה (גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל) שני' חלה עליו ביד יוסף לבעהמ"ח ידות נדרים כתב שצ"ע דמה ענינו לשם דשם כשנשבע שני פעמים נהי דאין שבועה חל על שבועה משום דאין איסור חל על איסור מ"מ עכ"פ הרי יש הוי' וישות להאיסור שני ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים (ע' יבמות לב:

) לכן אי משכחת רווחא חיילא שפיר מקרי חלות להשבועה אבל כאן שקיים להנדר מאי מועיל קיום השני אטו נתחזק הנדר ע"י זה יותר והרי אם תעבור על הנדר לא עבדה איסורא רק משום נדר אחד שעברה כו' ואולי כיון דנשאלין על ההיקם וא"כ הי' לו חלות לענין שאם ישאל ודוחק וצ"ע עכ"ל גם בספר קרן אורה מדקדק קרוב לזה ובאופן אחר דמקשה הא שאלה הוא ע"י פתח וחרטה וכיון דניחא לי' בהקמה שני' א"כ היכי שייכא חרטה בהקמה ראשונה דהא ניחא לי' בהקמה כיון דהקים שנית ובשלמא בשבועה על שבועה י"ל כיון דשבועה שני' חיילא קצת לאיסור בעלמא שפיר י"ל דניחם על שבועה הראשונה ולא ניחא לי' בב' איסורין אבל הכא בקיום ל"ל הכי והיכי אשכחן שיתחרט על הראשונה ושני' תחול א"כ אין כאן חרטה ע"ש ואולי יש ליישב קצת כגון שאמר קיים ליכי בשחרית ובאמצע היום אמר אב קיים ליכי ובא עתה אל החכם ואומר שמתחרט ממה שאמר קיים ליכי בשחרית כי אז אמר מתוך הכעס אבל ממה שאמר באמצע היום אינו מתחרט ועם כל זה אם לא נאמר שהשני' אחר שאלת הראשונה אמירתו השני' לאו כלום הי' דאין הקמה אחר הקמה ופשיט מדרבא כו':

בר"נ ד"ה בעי רבה יש שאלה בהיקם כו' אם קיים הנדר ונשאל בו ביום על ההיקם מי מצי מיפר בו ביום או