שלמי נדרים צ

אנו ג"כ לומר דעיקר הקפידא על נדרנית הוא בנודרת בדברים שיש בהם ע"נ או בדברים שבינו לבינה וע' כתובות (דף עב:

) המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים כו' ובברייתא שם באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' ושלא תתקשט בבגדי צבעונים כו' רב אשי אמר כו' דקפדי בה אינשי הוי קפידי' קפידא:

מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידי' קפידא וע"ש בתוס' דהיינו כשהתנה בסתם ע"ש ולשיטת הרמב"ם שיבואר לקמן] דסובר דאב מיפר לכל נדרי בתו אפילו בשאר נדרים שאין בהן ע"נ ולא דברים שבינו לבינה יסבור דהפרת האב אינו מטעם מידי דהוי קפידא לאינשי אלא כיון שמשועבדת ברשות אביה לקדשה אפילו למוכה שחין כל מעשיה תולה בדעת אביה ואפ"ה גזה"כ הוא דהאב דוקא בלשון הפרה צריך שיאמר לה ולא בלשון אחר וע' בש"ך סי' רל"ד ס"ק ד' הביא בשם הדרישה שגם באב שייך הטעם דבתו נודרת על דעתו וידי"נ הגאון ר' אלי' דוד תאומים נ"י אב"ד דק"ק פאניוועז הביא ראיה דגם בנדרי בת ברשות אביה דג"כ הטעם לגזה"כ דאב מפר הוא מטעם דנודרת ע"ד אבי' מגמ' דגיטין (דף פג:

) דקאמר שם השיב רשב"א לדברי ר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. ופריך והרי הפרת הבעל דאשה נודרת ובעל מיפר ומשני התם כדר"פ משמי' דרבא דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ע"ש בפרש"י וא"כ אכתי תיקשי הרי הפרת האב דהבת נודרת ואביה מפר ונמצא זה אוסר וזה מתיר ומוכרחים אנחנו לתרץ ג"כ ע"ד זה דכל הנודרת ע"ד אביה היא נודרת ודפח"ח. ומעתה נחקורה עוד בנערה המאורסה דאביה ובעלה שהוא הארוס מפירין נדריה ביחד אם הטעם הוא ג"כ משום דנודרת ע"ד שניהם ולכן בעינן שיהיו שניהם מפירין או דהכא ליכא האי טעמא וקצת ראיה יש להוכיח דהכא שאני דהא נערה המאורסה שהאב והארוס מפירין נדריה הוא אפילו בנדרים שנדרה קודם שנתארסה וליכא למימר שנדרה אז ע"ד הארוס:

שלא היה אז ארוסה כלל ולא נדרה אלא ע"ד אביה בלבד:

ואפ"ה צריך שיפרו שניהם ואולי כיון שעומדת להתארס יהבה דעתה ג"כ ע"ד מי שתהיה ארוסה לו ויש לעיין דא"כ בקטנה בת י"א שנה שנדריה נבדקין דאם היא ארוסה הדין ג"כ שאביה והארוס מפירין נדריה כמבואר בר"ן וקטנה אינה עומדת להתקדש ע' קדושין (מא.) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. ובכה"ג לא יהבה דעתה עליה וצ"ע:

דף סז הפר האב ולא הפר הבעל אינו מופר עד שיפרו שניהם בטור סי' רל"ד הביא פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן שהרמב"ם סובר שצריך שישמעו שניהם ביום אחד. אבל אם שמע אחד מהם היום והפר והשני שמע ביום שלאחריו והפר אינו יכול להפר וכתבו הב"ח והט"ז ולמד זה מדכתיב ושמע אישה ביום שמעו דהך ביום שמעו אין לו פירוש:

דפשיטא ששמע ביום ששמע אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה ושמע אביה וגו' וע"ז אמר דגם הבעל ישמע באותו היום ששמע האב והרמב"ן כתב שכ"א מיפר ביום שמעו אע"פ שלא שמעו ביום א' וכתב הב"ח דנראה דגם הרמב"ן מודה דא"א לפרש הקרא אלא דשמע הבעל ביום שמעו של האב אלא דס"ל דלא כתב קרא הכי לומר שאין הנדר מופר אלא א"כ שמעו שניהם ביום אחד דודאי הפרה איכא אע"פ שלא שמעו שניהם ביום אחד וכדמשמע מאידך קרא דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דמשמע באיזה יום שיהיה ושמע והפר:

אפילו ביום שלאחריו אלא קרא קמא אצטריך לאורויי דאע"פ שהאב הפר ביום שמעו ואח"כ שמע גם הבעל ביום שמעו של אב והחריש לה וקמו נדריה ולא אמרינן כיון ששמע הבעל בו ביום שהפר האב והחריש לה הבעל מסתמא הסכים להפרת האב וכאלו הפר גם הוא הבעל אלא אינו מופר ואצ"ל אם לא שמע הבעל בו ביום שהפר האב אלא למחר והחריש לה דפשיטא דאינו מופר עכ"ל הב"ח וע' בט"ז וע"פ פי' הב"ח אפשר ליישב לשון המפרש בכאן ד"ה ולא הפר הבעל אלא שתק מעל"ע דאין לו מובן וע' בהגהת הרש"ש שהקשה הא זה הוי קיום וא"כ מאי קאמר תו ואצ"ל שקיים א' מהן אבל לפי הנ"ל ניחא דכוונת רש"י אע"פ ששמע הבעל שהאב הפר והוא שתק דלא נימא דשתיקתו הוי כהודאה שמסכים להפרת האב. ולא ששתק ע"מ לקיים קמ"ל כיון דשתק כל מעל"ע שתיקתו הוי כקיום ואצ"ל שקיים בפירוש ועי' בביאורי הגר"א ס"ק י"ג:

בר"נ ד"ה קיים א' מהן צריך למימר כו' אבל הכא חדא מילתא היא ועדיפא מינה עכ"ל ע' ערובין (דף עו. ריש פ' חלון דמשני זו ואצ"ל זו קתני אע"ג דשם ג"כ חדא מילתא ועדיפא מינה וביבמות (דף יג.) רבא אמר זו ואצ"ל זו קתני דהוא ג"כ כה"ג ואולי י"ל דעיקר פרכתו כיון דהתנא גופי' אומר ואצ"ל א"כ באמת ל"ל למיתני והרשב"א בחידושיו כתב משום דידע דאיכא בהא צריכותא לאלומי קא מקשה עלה לברורי מלתא וע' לעיל (דף יד:

) ובתוס' מעילה (דף טו) ד"ה השתא יש לומר כו' ובכריתות (דף יז:

) השתא יש לומר חתיכה אחת מחייב שתי חתיכות מיבעי' ומשני זו ואצ"ל זו קתני ומשם ליכא תיובתא לסברת הר"ן דשם י"ל:

(עי' לוח התקון) ע"ב בר"ן ד"ה אימא אב לחודי' מיפר נ"ל דאב ליפר הוא דקשיא לי' כו' וסמיכותא דאם הי' תהי' היינו לומר כו' ואע"ג דכתיב עלי' דאם הי' תהי' לאיש ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה לאו למימרא דהפרתו תועיל כלל אלא שאם לא הפר ביום שמעו נמצא שהקים כו' עכ"ל קשה לי טובא דלזה לא צריך קרא דואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר כו' דהא כבר כתוב לעיל מיני' סמוך לואם הי' תהי' כו' ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדרי' כו' ולמה לי' עוד קרא ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה להשמיענו מדיוקא דאם לא הפר נמצא שהקים דכבר שמענו בפירוש דאם שמע והחריש לה וקמו נדרי' ובדוחק יש לישב דאה"נ דה"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיני' משני מפסוק המוקדם ביותר ואסרה איסר בבית אבי' והניא אותה ל"ל השתא במקום ארוס מיפר אב לחודי' שלא במקום ארוס מבעי ועפ"ז יש לישב ג"כ מה שהקשה השער המלך א"א דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' א"כ אמאי אצטריך קרא דאם הי' תהי' לומר דקודם הוי' שני' אב מיפר לחודי' השתא במקום ארוס אב מיפר לחודי' כשמת הארוס מיבעי' כו' ובספר יד שאול כתב שהיא קושי' נפלאה ובאמת לא נפלאת היא ולא רחוק לישב דעדיפי' לי' הגמ' לישב מפסוק מפורש דאסרה בבית אבי' דהוא קודמי הוי' ראשונה ולא להביא ראי' מפסוק דואם הי' תהי' דהוא דרך דרש מקיש קודמי הוי' שני' לקודמי הוי' ראשונה דזה אינו פשוט כ"כ לדרוש למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם וגם הרי זה בא ללמוד מן קודמי הוי' ראשונה ועדיפא לי' לסתור קושית המקשן מן קודמי הוי' ראשונה גופי' דל"ל למיכתב ואסרה איסר בבית אבי' יניא אותה השתא במקום ארוס מיפר אב לחודי' שלא במקום ארוס מיבעיא ושני ג"כ בלשון קצרה. ול"צ להאריך ולהביא דרשה דרבה דמקיש קודמי הוי' שני' וכו' אחר זמן רב שיצא לאור ס' קרן אורה מצאתי שעמד על מה שהקשתי על דברי הר"ן והוסיף עוד להקשות דאי בעינן דווקא שיפר הארוס ובחרישה לחוד ג"כ נחשב כאלו קיים א"כ מאי קאמר דאב לחודי' מיפר הא גם הפרת הארוס בעינן ואין לומר דנ"מ היכי שלא שמע הבעל כלל דאז האב לחודי' מיפר דאמאי לא ניחוש שמא ישמע הבעל ויקיים אלא דיש לומר דנ"מ כגון אם עברה על נדרה בין הפרת האב להפרת הבעל ואי האב לחודי' מיפר אינה לוקה על נדרה כל שהפר הבעל אח"כ ע"ש שהאריך עוד לתרץ ע"פ שיטת הרמב"ם דהאב והארוס צריך שישמעו ביום אחד עיי"ש]:

ד' סח בר"ן ד"ה לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה כו' וכי היכי שהבעל אינו מיפר כו' ה"נ אב אינו מיפר בנדרי בתו אלא אלו בלבד וה"נ איתא בספרי כו' וגרסינן נמי בירושלמי כו' עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל