שלמי נדרים פט

אף שיטעום א' מהם סגי ולר"ש כללא הוי ועד שיטעמו שניהם וכיון שהוא לא טעם לא הותר הנדר ובס' קרן אורה הנ"ל כתב שצ"ע על דברי הרשב"א היכי ילפינן לשון ב"א מלשון תורה (וזה לא קשה כ"כ דכל כמה דלא חזינן שסותר זא"ז אזלינן בתר לשון תורה) ועוד הקשה דכל היכי דאיכא עדיפות לשנים מן האחד כגון בדינו של הרשב"א דטובה עצת השנים מן האחד אמאי לא נימא דדוקא ברשות שניהם קאמר ע"ש וע' בס' ידות נדרים סי' רכ"ח שהאריך הרבה בזה ולחלק בין אם הדבר במניעה שלא לעשות ובין אם הדבר בקום עשה דבמניעה שלא לעשות כגון שלא לקלל אב ואם בזה שנמנע שלא לקלל אף א' מהם יוצאים ב' המשמעות דכשמונע שלא לקלל אף א' מהם מכ"ש דאינו מקלל שניהם אבל בקום ועשה כגון שצותה התורה ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה דלכאורה יש ספק בזה אם כולם יחד או אחד מהם ואו או קתני. צריך ליתן כולם דאם יתן א' אולי כוונת התורה שיתן שלשתם ואינו יוצא באחד מהן ע"ש שהאריך הרבה בזה ועדיין לא באנו לידי בירור הדברים איך הוא בדינו של הרשב"א שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי אם צריך דעת שניהם או סגי באחד מהן שלפי דברי בעהמ"ח הנ"ל היה צריך לצאת משום ספק לשאול דעת שניהם ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' קל"ד בכיוצא בזה שאחד קבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו על דעת חבריו החכמים לוי ויהודה ושלא יוכלו כל חכמי העולם להתירו לא בפתח ולא בחרטה אלא חבריו הנ"ל ונפטר אחד מן החברים ונסתפק שם ג"כ אם יכול האחד מן חבריו הנשאר בחיים להתירו לבד והביא שם ג"כ הסוגיא דפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן ודקיי"ל כר' יונתן דכ"ז שלא אמר יחדיו משמע כ"א בפני עצמו וכיון שלא אמר ע"ד חבריו לוי ויהודא שניהם יחדיו משמע כ"א בפני עצמו ואם מת א' מהם השני מיפר ואח"כ מסיק ומיהו בנ"ד יש טעם לומר דאתרי קפיד הואיל והדבר תלוי באומדן דעת סברא הוא דאדעתא דתרי סמיך אדעתא דחד לא סמיך כדאמרי' בפ' שבועת הדיינים לענין אומדנא כל כמה דנפישי בקיאי טפי והכא בנידון דידן באומדן דעתי' תליא מילתא אע"פ שלא אמר שניהם סברא הוא דאאומדן דתרי סמיך אאומדן דחד לא סמיך ועוד אפילו תימא משמע שניהם כאחד משמע כ"א בפ"ע מ"מ אין הלשון מפורש ויש בלשון להתפרש שניהם כאחד תדע דהא תנן אביה ובעלה מפירין נדרי' ומשמע שניהם כאחד אע"ג דלא קתני שניהם בהדיא [א"ה ראיה זו אינה מבוררת דהא אדרבה המשנה הוכרחה לברר שנית הפר א' מהן אינו מופר דל"ת או אביה או בעלה כמבואר לקמן] ומסיק דכל שאין הנודר מפרש דעתו סתם נדרים להחמיר ואם מפרש כוונתו אזלינן אחר פירושו להקל וכן דון מינה לסוגיא דידן אמנם לפע"ד דהא דשקיל וטרי בס' קרן אורה לדמות מה דאמרינן הכא עד שתטעימי תבשילך לר"י ולר"ש איך הוא הכונה אם לשניהם או לאחד מהם ואחרי שר"י לבד טעים ור"ש לא טעים יהיה נ"מ לדינא אם הותר הנדר להאשה לדעתי נראה דהבעל לא קפיד רק שהיא תביא התבשיל לשני תנאים אלו לטעום ותעשה רצונו בזה למלאות דבריו. אכן כשהיא עשתה את המוטל עלי'. אף אם הם שניהם לא ירצו לטעום מ"מ היא עשתה רצון בעלה ומלאה את דבריו ומנא אמינא לה כי נ"ל שכן מפרש הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל כי הוא ז"ל כתב בהל' שבועות סי' י"א על מ"ש התוס' בפ' שני (דף טו.) גבי שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג שהקשו היכי מצי מדיר לה והא משועבד לה ותי' שני תירוצים א' שאומר קונם תשמישך עלי ושאת נהנית לי לאו דוקא עוד תי' שאני הכא כיון שתולה הנדר בדבר שאפשר לקיימו שפיר חייל אף כי אמר קונם תשמישי עליך שהרי לא תלך לבית אביה ולא תיאסר עכ"ל והביא ראיה המח"א מסוגיא דידן לתירוץ בתרא של התוס' דהא הכא ג"כ קשה היכי מדיר לה האי גברא שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר"י ור"ש הא משועבד לה ואיך יכול להפקיע שעבודה אלא ודאי כיון שאפשר לקיים תנאה שפיר חל הנדר עכ"ל ואם נימא דכוונת הבעל היה דוקא כשיטעמו התנאים האלו את תבשילה תהיה מותרת לו. איך מקרי זה שהוא בידה הלא בידה הוא רק להביא התבשיל להם לטעום. אבל אין בידה שיטעמו והרי חזינן שבאמת ר"ש לא רצה לטעום אלא ודאי מוכח שהרב הנ"ל מפרש דהא דאמר הבעל לאשתו עד שתטעימי תבשילך לר"י ולר"ש היינו שהיא תמלא רצונו להביא להם התבשיל לטעום ואם לא ירצו לטעום מ"מ הותר הנדר אחרי שעשתה רצון בעלה ומלאה את דבריו. ור"י שטעם עשה לפנים מה"ד למען השלום:

ויצאנו ב"ה מפרק תשיעי בשלום:

פרק עשירי במשנה נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ראוי לבאר קצת בדרך כלל בטעם הפרת נדרים אב לבתו ובעל לאשתו ונערה המאורסה דאביה וארוס שניהם מפירין נדריה אם הוא רק גזרת הכתוב או דיש ג"כ איזה טעם וסברה בזה מהיקש השכלי הנה בהפרת בעל לאשתו מצינו בכמה מקומות בגמ' (שבת מו:

יבמות כט לקמן עג:

) שאמרו כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. והא דאינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ולא שאר נדרים. צ"ל דמאי דאיכפת ליה לבעל נודרת על דעתו אבל מאי דלא איכפת ליה לבעל כגון שאר נדרים שאינן לא נדרי ע"נ ולא דברים שבל"ב אינה נודרת ע"ד. ומ"ש ע"ד בעלה היא נודרת אין הפירוש שהיא כנודרת על תנאי אם יתרצה בעלה אבל אם לא יתרצה לא יהיה נדרה נדר דאם כן היה סגי אם ישמע בעלה נדרה ויאמר אי אפשי בנדרך או באיזה לשון שיאמר והא אנן לא תנן הכי (בדף עז:

) אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום ובעל שאמר בלשון חכם מותר לך לא אמר כלום (שם) וזה לשון הר"ן לקמן (דף עג:

) סד"ה ואיכא דילפי מהכא כו' דהא אע"ג דאמר דע"ד בעלה היא נודרת אפ"ה צריך בעל שיפר לה באותו לשון שקצבה לו תורה וגזרת הכתוב הוא ומש"ה אין כל הלשונות שווין בו כו' עי"ש והמהרי"ט בראשונות סי' ד' כתב וז"ל דהא דקאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לא הוי טעמא דמש"ה בעל מיפר דאי הכי לא הוי צריך לשון הפרה וכל האמור בענין ביום שמעו וכיון דאמר אי איפשי ליבטל אלא הא דרב פנחס כעין פרכא הוי דלא נילף מנדרים לבעלמא. דשאני נדרים דטעמא רבא אית בהו דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ומ"ה זכתה ליה תורה לבעל להפר בלא חקירת חכם. אבל עיקרא דמילתא לא הוי אלא גזרת הכתוב וכן פי' הר"ן ז"ל דגזרת הכתוב הוא והא דרב פנחס טעמא לקרא הוא דקאמר עי"ש וע' יבמות (דף צ.) טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה על בעלה דלכאורה משמע דטעמא אחרינא הוא על הא דבעל מיפר אמנם כבר כתב שם הרשב"א בחדושיו דחד טעמא הוא דהא דא"ר פנחס שהנודרת ע"ד בעלה היא נודרת איהי מכוונה ע"ד בעלה שלא תתגנה עליו:

וכל זה הטעם הוא בהפרת בעל לאשתו אבל בהפרת אב לבתו לא מצינו מפורש בגמ' שיאמרו משום דכל בת הנודרת בעודה ברשות אביה שהיא נודרת ע"ד אביה וגם לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דהא דנודרת ע"ד בעלה הוא מטעם דאיהי מכוונה שלא תתגנה על בעלה בבת לאב מאי שייך שלא תתגנה עליו ואולי יש לומר דמטעם איבה נגעו בה ולהכי היא נודרת ע"ד אביה שחוששת על קפידת אביה בנדריה כי האב זכאי בבתו בקדושיה ואם היא נדרנית אפשר שלא יקפצו ב"א עלי' לישאנה והוא זכאי בקדושיה בכסף כו' ומוכרחים