שלמי נדרים פח

וע' בתשו' מהרי"ט סי' ה' כתב שמ"ש הרא"ש ומה שהוא נותן יתנוהו לאחרים לרווחא דמילתא כתב כן ובלא"ה נמי סגי עי"ש. והנה לכאורה יש להעיר לפמ"ש הרשב"א בחדושיו לשבועות (דף כה.) על מה דקאמר שם שבועה שאתן ושלא אתן מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא והקשה הרשב"א וכי כל העניים רמו עליו לפרנסם הא יכול לומר איני רוצה ליתן לעני זה אלא לעניים אחרים ותירץ דמיירי שכבר בקש ממנו העני הזה שמעינן מדבריו ז"ל דהיכי שעני אחד בקש ממנו:

החיוב מוטל עליו לתת לאותו עני ולא לדחות עצמו באמרו שיתן לעני אחר לפ"ז מאי פריך הכא ולימא כל דמיעני לאו עלי נפל נימא דהכי פתחינן ליה שמא יעני מי שהדרת אותו מהנאתך ויהיה שואל ומבקש ממך צדקה ולא תוכל לפטור עצמך בטענה שתתן הצדקה לעני אחר כי מי שבא ראשון ומבקש ראוי ליתן לו ראשון ומחמת נדרך לא תוכל לפרנסו ואולי י"ל כיון דחיוב זה אינו חיוב גמור מה"ת רק מצד המוסר והטוב והישר לעשות איך קאמר במשנה ע"ז פותחין לו מן הכתוב בתורה והלא דבר זה אינו מה"ת וע' בב"ח ובר"ן בתחלת העמוד שדייק בלשונו הצח וכתב וקתני לה בהדי מן הכתוב בתורה ואמנם צריך ביאור לסברת הרשב"א שם מאי קא פריך שם אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס מאי דוחקי' להעמיד המשנה בעני שעומד ומבקש מלפניו מיירי ולהקשות מושבע ועומד הוא:

לישני דמיירי באומר שבועה שאתן צדקה לעני פלוני שאינו עתה אצלו לבקש ממנו ומצי למיפטר נפשי' בלא השבועה באיזה עני שהיה רוצה ומחמת השבועה מחוייב ליתן לאותו עני דוקא שהוא נשבע לו אמנם ע' לעיל (דף ח.) בגמ' האומר אשכים ואשנה פרק זה דנדר גדול נדר ופריך שם ג"כ מושבע ועומד מה"ס הוא דהקשו שם ג"כ המפרשים דלמא מצד השבועה הוא מחוייב ללמוד אותו הפרק דוקא ובלא השבועה היה פוטר נפשו במצות לימוד התורה באיזה פרק אחר ובמ"ש שם ליישב בשם המבי"ט יתיישב גם זה וע' פ"ק דקדושין (דף ח:

) אמר התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו עני הסמוך עלי' מ"ט דאמרה לו כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ליה גם את הא לפי סברת הרשב"א כיון שהוא עני הסמוך עלי' היא מחוייבת בו יותר ממנו והיכי קאמרה כי היכי דמחייבנא אנא ביה ה"נ מחייבת ביה את והא לא שוו להדדי ומצאתי שעמד ע"ז בס' מחנה אפרים בהל' צדקה סי' א' וז"ל דלכאורה נראה דעני הסמוך עלי' דקאמרי ר"ל שהיה העני שואל ממנה ולא ממנו ואם הדבר כן יקשה א"כ היכי קאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא ה"נ מחייבת ביה את והא איהי נתחייבה בו מחמת ששואל ממנה איהו מה נתחייב בו כיון שלא ביקש ממנו עי"ש ואולי יש לומר כיון דנשי לאו דיני גמירי ואיהי סברה כי היכי דמחייבת ביה איהי ה"נ הוא מחיוב בו לכן לא סמכה דעתה בזה להתקדש לו במה שהוא נותן לעני וה"נ אמרינן שם בקדושין כה"ג (בדף מח.) אשה לא סמכה דעתה ע"ש:

דף סו תוס' ד"ה ועוד יפה ושמא חדא ועוד קאמר דחקו בספקא וצ"ע עכ"ל וביש ספרים כתוב דחקה בפסקא וצ"ע ואין מובן לדבריהם מאי כוונתם בזה ובמה נשארו בצ"ע ואולי כוונתם דהכא ל"ש חדא ועוד קאמר דומיא דמצינו בדוכתי אחריתי דמתרץ על איזה קושיא בשני טעמים ובאמת סגי בחד טעמא וקאמר חדא ועוד אבל הכא אינו קושיא ותירוץ רק שהשומעים באחד שנודר מיין ובצל מחמת שהיין רע למעים והבצל קשה ללב מסתפקים השומעים בכוונת הנודר אם מחמת שהם רעים לגוף נודר מהם או אפילו אם אינם רעים עכ"פ אינם יפים ג"כ לגוף לכן מספיקא אומרים לו והלא המיושן הוא יפה ג"כ וכן בצל הכופרי לא די שאינו רע ללב אלא אפילו הוא יפה ג"כ וזהו שמדחיק הגמ' לתרץ בספיקא וגי' בפסקא יש ליישב ג"כ דפסקא הוא דבר פסוק וידוע וכמו דמצינו כ"פ דפריך מאי פסקא כלומר מאי ברור לך ה"נ נקטו בלשונם דבר ברור ופסוק שכיון שהם יפים ומכש"כ שאינם רעים בודאי לא הי' כוונתו לידור מהם ואולי ימצא המעיין לבאר דבריהם באופן אחר מה טוב:

בר"נ ד"ה קונם יין שאני טועם כו' וכן נמי הותר בכופרי בלא פתח כיון דלא נתכוון מעולם למיושן וכופרי עכ"ל עיין במהרי"ט סי' ס"ח שכתב שלשון הר"ן ז"ל בכאן צריך לתקנו דלפמ"ש בעצמו לעיל (דף כה:

) ד"ה וב"ה אמרי כו' דלהכי בקונם אשתי נהנית לי צריך לפרש הטעם שגנבה את כיסי כו' ובראה אותן אוכלים תאנים והיו אביו ואחיו עמהם א"צ לפרש דהיינו טעמא דהיכי דהיה מוטעה בעיקר הנדר כגון באביו ואחיו שלא היה דעתו מעולם עליהם וכל שיש טעות בעיקר הנדר אין פיו ולבו שווין ומש"ה בטל מעצמו אבל בקונם אשתי נהנית לי כיון שלהדיר את אשתו נתכוון אע"פ שהיה דעתו לפי שגנבה את כיסו אפ"ה ליכא טעות בעיקר הנדר להכי צריך לפרש שגנבה את כיסי וא"כ הכא גבי יין ובצל שלא היה דעתו מעולם למיושן ולכופרי למה הוצרך לפרש שהבצל רע ללב לכן צריך לתקן לשון הר"ן ז"ל כאן דמ"ש דלא נתכוון מעולם למיושן ולכופרי הכי קאמר מאחר שפירש הטעם ודאי דלא נתכוון מעולם לאלו שאלו ידע שהכופרי יפה ללב לא היה נודר:

שם ד"ה ולענין הלכה קיי"ל כר"ש כו' ואע"ג דבפ' שבועת הפקדון איכא סתמא דלא כוותי' ומה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי כו'. והגם דאיכא עוד סתם שלישי כר"ש בסוף מס' (דף פז:

) גבי קונם תאינה שאני טועמת כו' אין נ"מ ג"כ כדאיתא ביבמות (דף קא:

) מ"ל חד סתמא מה לי תרי סתמי מ"ל תלת סתמי:

ע"ב גמ' שן תותבת היה לה ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו ע' שבת (דף סה) שן תותבת שן של זהב רבי מתיר (לצאת בו בשבת) וחכמים אוסרים א"ר זירא ל"ש אלא שן של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר ופרש"י שם בשם רבותיו של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודלמא מבזי לה ושקלה ליה בידה וממטי אבל בשל כסף שדומה לשאר השינים ד"ה מותר ולפ"ז ק"ק אמאי עשה לה ר' ישמעאל שן של זהב יותר ה"ל לעשות לה שן של כסף שדומה לשאר השינים ולא לעשות של זהב שמשונה במראה משאר השינים ואולי י"ל שגם שאר שיני' היו דומים במראה של זהב ואם היו עושים לה שן של כסף היה משונה משאר שינים לכך עשו לה של זהב:

שם ההוא דאמר לדביתהו קונם שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודא ולר' שמעון ר"י טעים אמר כו' ר"ש לא טעים אמר כו' כתב בס' קרן אורה משמע קצת דהנדר לא הותר ע"י טעימת ר"י לבדו והיינו משום דלתרווייהו קאמר דוקא ולא או לזה או לזה ויש לדקדק מכאן לדברי הרשב"א ז"ל הובא בסי' רכ"ח ס"ק מ' באב שהשביע את בנו וענה אמן] שלא יוכל להלוות כ"א ברשות שמעון ולוי דמותר להלוות ברשות אחד מהם דקיי"ל כר' יונתן במקלל ואמו דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ט עד שיפרט לך הכתוב יחדיו וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דאו לר"י או לר"ש קאמר וע"ש בט"ז ס"ק מ"ט שהקשה כיון דיש לו שני משמעות משמע לשניהם ומשמע לאחד וסתם נדרים להחמיר אמאי לא ניזול לחומרא ולפרש כוונתו שרוצה שלא ילוה כ"א ברשות שניהם והוא פירוש היותר פשוט ע"ש ולכאורה היה נראה דבהאי עובדא דההוא גברא דאמר לדביתהו קונם שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודא ולר"ש דסתמו ולא פירשו אם הותר הנדר בשביל טעימת ר' יהודא לבד או לא משום דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא שפליגי ר"י ור"ש במקום אחר והוא בשבועות (דף לח.) מי שנשבע לשלשה ב"א התובעים אותו ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דר"י סובר פרטא הוי וחייב שבועה לכאו"א ולר"ש כללא הוי עד שיאמר שבועה לכאו"א בפ"ע. וכן לקמן (דף פז:

) גבי קונם תאנה שאני טועמת ע"ש וא"כ ה"נ בההיא עובדא אליבא דר"י פרטא הוי והכוונה היה