שלמי נדרים פז

טעות ע"י זה. דאף אי הוה מסיק אדעתיה בההיא שעתא דאפשר שיעשה סופר מ"מ הוה נודר כיון דלא שכיח אבל במי שבא להתחייב באיזה דבר ואח"כ אירע אונס שבשעה שאתה בא לחייבו לעשות הדבר ההוא הרי האונס לפנינו אין בנו כח לחייבו בו עכ"ל וע"פ חילוקו של הגאון הנ"ל כתב הרב בעל יד שאול בסי' רכ"ח ס"ק י"ז דאם נדר לאחר שלשים יום ובעת שחל הנדר נולד פתחו עמו בכה"ג פותחין בנולד דהא בעת חלות הנדר נולד פתחו עמו והוי כמו רוצה להתחייב ולא אסיק אדעתיה עכ"ל וכתב עוד שם שבזה יש לבאר שיטת הראב"ד (פ"ו מהל' שבועות) שסובר שיש חילוק בין פתח לחרטה דחרטה מועיל אף בנולד והטעם הוא דבשלמא פתח דמשווי ליה לנדר נדר טעות כל שכבר חל הנדר א"א לו לעקרו. בדבר הנולד אח"כ דל"ש אבל בחרטה שאינו אומר שהנדר טעות אלא שאומר שבכעס היה ומתחרט על מה שנדר אז מחמת כעס. וא"כ אדרבה הוא כיון דלא אסיק אדעתיה בשעת הנדר ה"ל שפיר מתחרט שאז היה בכעס ולא נתיישב בדבר ולא עלתה ע"ד כלל שיתחרט ורק כעת מתחרט הוא. ולכך מהני אפי' בנולד יעויי"ש. אכן לשון הרא"ש בעמוד א' ד"ה וחכמים אומרים שכתב דטעמא דחרטה משום שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו אינו מיושב כ"כ לפ"ד וע' בט"ז סי' הנ"ל ס"ק י"ז:

בהמפרש ד"ה ורבנן דלא ס"ל דפותחין בנולד כו' אמרי לך כו' האי לאו נולד הוא דהכי קאמר רחמנא הנהו כבר מתו באותו שעה קודם שנדרת. ומ"ש קודם זה יש למחוק וע' בש"מ שכ' שיש גורסין הנהו כבר מתו ואח"כ פריך הגמ' בין לר"א בין לרבנן מי מתו והא א"ר יוחנן כו' ומשני אלא אר"ל שירדו מנכסיהם ועניות כמיתה ולר"א הוי עניות נולד (וזה דלא כמ"ש הר"ן בשם הירושלמי דעניות מצוי') ורבנן גם כן הכי סברי אלא שמפרשים שכבר היו עניים בעת שנדר משה. ובזה יש ליישב דברי המפרש כאן שכן הי' גירסתו ג"כ וצריך לתקן קצת מה שנשתבש בלשונו בדפוס. וע' בדף הסמוך במשנה ועוד אמר ר"מ פותחין לו מן הכתוב בתורה כו' שהוא עני ואין אתה יכול לפרנסו וגי' אחרת שמא יעני ור"מ סבר לקמן דאין פותחין בנולד גבי יש דברים שהן כנולד כו' ולפ"ז אם עניות חשוב ג"כ כנולד נכון לגרוס שהוא עני כלומר כבר הוא עני בשעה שנדרת ואם עניות חשוב כדבר המצוי נכון ג"כ הגי' שמא יעני וע' בס' קרן אורה מ"ש בזה:

ד' סה בהמפרש ד"ה במדין כו' ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו הב"ח הגי' וא"ר גמליאל ת"ח אינו מתיר לעצמו ע"ל פ"א עכ"ל ובס' שעה"מ פ"ו מהל' שבועות מקיים הגי' שלפנינו וכוונת רש"י למה דאיתא בפ"ק (דף ז':

) א"ר גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואם כי שם איירי בנידוי. לרש"י לא שני ליה בין נידוי לנדר ול"ג התם פשיטא אלא ה"ג כי הא דמר זוטרא חסידא כו' אבל אכתי קשה מהא דלקמן דף פ"א דקתני בברייתא דחכם אינו מתיר נדרי עצמו וליכא למימר דרב תנא הוא ופליג דמ"מ קשה מר זוטרא חסידא היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ואפשר לומר דרש"י ס"ל דיש חילוק בין אם מתיר ע"י פתח או ע"י חרטה כמ"ש הרשב"א ז"ל עיי"ש שכתב דדוקא בחרטה אינו מתיר לעצמו אבל כי אשכח פתח דלאו אדעתא דהכי נדר. מצי למישרי לנפשי'. וההיא נדר שנדר משה ליתרו חותנו ניתר ע"י פתח להכי היה יכול משה בעצמו להתיר נדרו וההיא דאמרינן לעיל (דף כג) בעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי דמחיא ליה קצרא אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושרי לנפשיה לפירש"י הוא כפשוטו דשרי לנפשיה בעצמו ולא נצטרך לדחוקי במ"ש הר"ן ז"ל שם ד"ה פתח פתחא לנפשיה שלא התיר רב סחורה לעצמו אלא שמצא פתח שהיה יכול להתיר כו' אלא כפשוטו שהתיר לנפשיה בעצמו ע"ש:

בר"נ ד"ה תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו כו' כו' מיהו איכא דיהיב טעמא התם מפני החשד כלומר שחברו שהוא מודר הנאה ממנו לא ידע בהיתרו. וכשהוא נהנה ממנו יחשדנו שעובר על נדרו כו' עכ"ל לכאורה קשה דלפ"ז כל מי שנודר ואוסר על עצמו איזה דבר בפני אחרים יהיה צריך להתיר עצמו גם כן בפני אותם אחרים או להודיעם לפחות שהתיר עצמו ע"פ חכם כדי שלא יחשדוהו בעובר על נדרו וא"כ מאי אירי' דקתני המודר הנאה מחברו אבל באמת זה אינו דכל שאין לחברו עליו מצד נדרו ושבועתו אין כאן חשד שאף זה אין נותן לבו עליו כ"כ המאירי בחדושיו וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' א' שכל שההיתר אינו נוגע אליו ל"ש חשד דא"כ ניחוש ג"כ שהעולם יחשדו אותו ויהיו צריכים להכריז עליו באבן הטועים ע"ש:

שם ד"ה והיכי דהוה בפניו ובע"כ כו' בסוף הדבור וההיא דגיטין נמי לאו ראיה היא דנדר אלמנה כיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקת באיסור פירותיה עכ"ל. הר"ן קיצר בלשונו ובחדושי הרשב"א בגיטין פ' השולח ביאר ביותר וז"ל דהא מכיון דנשבעה נשבעה. ואפי' אם באתה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד ולפיכך מתירין לה אפי' שלא בפניהם עכ"ל ולכאורה הדברים מוקשים דהא טובה ותועלת גדול יש ליתומים אם לא יתירו לה אלא בפניהם דאם תלך אצל החכם לבדה ולא יהיה בפניהם אם יהיה הדין שההיתר אינו מועיל ותהיה עומדת באיסור הפירות עליה כל הימים לכך תהיה יראה מתחלה לאסור הפירות עלי' ותפרוש לקבל ממון כתובתה שנית בשקר מהיתומים ומגיע מזה תועלת להיתומים וע' במהרי"ט סי' קמ"ח שכתב שיש מרבוותא שתירצו הקושיא מגיטין באופן אחר דלא כהרשב"א מהטעם שהקשינו למעלה. וז"ל דהא מ"מ יש הנאה להיתומים שאם תרצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצי כסף להיתומים ואז יתירו לה מדעתם. אכן יש להסביר סברת הרשב"א שלא יהיה כ"כ מוקשה היינו שנראה שדעתו ז"ל דהא דהמודר הנאה מחברו לטובתו דאין מתירין לו אלא בפני חברו ילפינן לה ממשה וצדקיהו והתם קיום השבועה הוא לטובתם כגון משה שנשבע ליתרו שישב אצלו במדין וזה טובת יתרו והנאתו וכגון צדקיה שנשבע לנ"נ שלא לגלות מה שאכל ארנבת חי' והתרת השבועה הוא להיפך נגד רצונם בכגון אלו הדין שאין מתירין אלא בפניהם ומדעתם לא כן הנדר שהאלמנה אוסרת פירות עולם עלי' אם קבלה מכתובתה מעצם הנדר אינו מגיע שום טובה להיתומים אם יתקיים הנדר ואדרבא אם תרצה להתיר הנדר ויתוודע להם שהלכה להתיר את הנדר שוב יוכלו שנית לתבוע ממנה מה שקבלה מהם. וזה שכתב הרשב"א מה תועלת יש לתינוקת באיסור פירותיה א"כ מגוף הנדר והשבועה לא נמשך להם טובה. ואפי' אם תחזיר להם הממון האיסור במקומה עומדת וצריכים להתיר לה לכן לא הוי דומיא דשבועת משה וצדקיה. וע' בס' יד שאול סי' רכ"ח שביאר ג"כ קרוב לזה ועיין בהפלאה לכתובות בק"א סי' צ"ו מ"ש בזה:

ע"ב בר"ן ד"ה ולימא כל דמיעני לאו עלי נפיל כו' שהרי לא יתן לידו אלא ליד גבאי כו' וכיון שאם רצה גבאי ליתן ליד אחר כו' דה"ל כההיא דתנן נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה כו' והרא"ש בפירושו מפרש באופן אחר שמה שהוא נותן יפרנס הגבאי בזה לאחרים ולו יפרנסו ממה שאחרים נותנים וכתב המח"א בהל' שבועות סי' ט"ו שטעם הרא"ש ודעימי' האוסרים שיתן לו הגבאי ממה שהמדיר מסר בידו משום דל"ד להא דהיו מהלכין בדרך ואין לו מה לאכול דנותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם כיון שנתן לחברו לשם מתנה גמורה. נמצא דאין העני מתהני משל מדיר אבל כשנתן ליד הגבאי כדי שיחלק לעניים נהי שבידו של גבאי ליתן לאיזה עני שירצה. מ"מ עדיין לא פקע כח הבעלים לגמרי מהם עד שיתנם לעניים ולא יצא המעות מרשות הבעלים עד שיתנם לעניים כו' עכ"ל.