שלמי נדרים פד

ע"י פדיה והרי בפדיית מעשר שני ליכא מצוה ולא קאי לפדי' דיוכל להעלותו לירושלים וע"כ צ"ל כיון שיש לו טורח בעלייתו ע"כ לפדי' קאי ומש"ה לא הוי קשיא להר"ן אלא מהקדש ולא ממעשר שני ע"ש באורך וע' ברמב"ם הל' מעשר שני פרק ששי הלכה י"ד משמע דסובר דמעשר שני לא מקרי דשיל"מ אלא דוקא אם הוא בירושלים אבל אם הוא חוץ לירושלים ונתערב בחולין בטל ברוב ולא מקרי דשיל"מ וע"ש במשל"מ דהרמב"ם סותר עצמו שם למה שכתב בסוף הפרק יעויי"ש:

ד' ס גמ' והתנן הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גדולין אסורין בגליון הש"ס הקשה הגרע"א זצ"ל הא בטבל ל"ש גידוליו מותרין ובטלין. דהא טבל אסור בכל שהוא וכמו נדרים דגדולי גדולין אסורים דאין לו ביטול והוי דשיל"מ ה"נ בטבל וע' בהגהת הרש"ש מ"ש בזה ליישב ולדעתי יש לתרץ ע"פ מ"ש הר"ן בע"א פ' השוכר את הפועל על סוגית הגמ' שם (דף ע"ג) דיהיב טעמא לטבל דלא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו והקשו בתוס' שם תיפוק לי' דהוי דשיל"מ ותירצו בשאין הבעלים בעיר. והר"ן כתב שם בשם ר"ת דבשאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו ומיני' ובי' לא מצי להפריש דקיי"ל אין בילה חוץ מיין ושמן. הלכך יש לחוש שמא במה שיפריש יש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון הלכך כל שאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו אין לו תקנה ולא הוי דשיל"מ ולפ"ז מקשה הכא מדתנן סתמא הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין ז"כ אפי' ג"ג אסורין ומדקתני טבל סתמא משמע בין יש לו מתירין בין שאין לו מתירין כגון שאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו וכהאי גוונא כתב הר"ן שם על הא דמסייע שם לר' יוחנן ור"ל מדתניא במה אמרו טבל אסור כו' ואין לומר ג"כ דלהכי בטבל גידולי גידולין אסור משום דכהיתרו כן איסורו דהא טבל סתם קתני. בין בטבל הטבול לתרומה גדולה בין בטבל הטבול לתרומת מעשר דטבל כזה יש שיעור להיתרו:

ובכולהו מיני טבל קתני במתניתין דגדולי גדולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה ואפי' בטבל הטבול לתרומת מעשר ואין לו טבל ממקום אחר להפריש עליו ומיני' וביה ג"כ אין יכול להפריש דאין בילה ואפ"ה תנא קא סתים ותנא אסור ואמאי לא נימא דגדולין מעלין את האיסור ולהכי הוצרך לתרץ דהתם מיירי דלא רבו גידולי גידולין על העיקר וע' בתי"ט כאן משנה ו':

פרק שמיני גמ' קונם יין שאני טועם היום כו' א"ר ירמיה לכשתחשך צריך שאלה לחכם הש"ך בסי' ר"כ ס"ק ג' כתב בשם הפרישה דא"צ פתח מה שאין כן בנודר יום אחד ובס' ידות נדרים כתב שהפרישה הוציא זה מדברי רש"י שכתב בד"ה גזרה היום אטו יום אחד כו' הלכך צריך שאלה לחכם וכיון דבעי שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבוא לידי חלול נדר ונ"ל שצ"ל חלוף נדר] וצריך ביאור ל"ל לרש"י טעם זה הא כל דבעי שאלה לחכם לא שייך גזרה דהא אף בנדר גמור מועיל שאלה לחכם אלא ע"כ דכאן א"צ אלא שאלה לחכם ולא צריך פתח וחרטה א"כ שייך הגזרה דלמא אתי לאחלופי ביום א' דיהיה סובר ג"כ דלא בעי פתח או חרטה ולכך פרש"י כיון דבעי שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבוא לידי חלול או חלוף נדר ולכאורה דינא שכ' הפרישה הוא דבר הלמד מעצמו בלי שום ראיה דאם נפרש דמ"ש צריך שאלה לחכם הוא ככל התרת נדרים בכ"מ בפתח או חרטה. א"כ מה לו להמתין בנדרו עד שתחשך אם יש לו פתח או חרטה מעלי' יוכל להתיר נדרו אף באמצע היום אם לא שנפרש דקמ"ל דאף אם עבר היום ולא נזכר שיש לו פתח אין לו לשתות יין בלי התרת חכם ע"י פתח או חרטה ומלבד זה יש לומר דקודם שתחשך אם רוצה להתיר נדרו צריך שאלה והיתר מדינא אפי' לת"ח אבל לאחר שתחשך דמדינא א"צ שאלה רק משום גזרה דיום אחד יש לחלק בין ת"ח לע"ה וכמו שמצינו חילוק זה בין ת"ח לע"ה לעיל (דף י"ד) גבי הנודר בתורה עיי"ש וע' בשיטה מקובצת שכ' דר' ירמיה לאו לפרושי מתניתין אתא דא"כ ביום אחד נמי יהיה מותר לכשישאל לחכם כו' אמנם לפי דברי הפרישה הנ"ל הוכחה זו אינו דביום אחד אם ירצה לשאול ולהתיר עצמו לכשתחשך צריך שאלה בפתח וחרטה משא"כ באומר היום דרק משום גזרה דיום אחד מצרכינן לו שאלה א"צ פתח וחרטה אלא משום חומרא מצרכינן ליה שלא יתיר עצמו בלא חכם והחכם יחקור אותו כיצד נדר כמ"ש למעלה:

ע"ב בר"ן ד"ה ומה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מצפרא ועד פניא ואפ"ה לכשתחשך שרי ליה בלא שאלה ול"ג משום יום אחד כו' בס' ידות נדרים כתב דלולי דמסתפי היה אומר דמעיקרא אין כאן קושיא כלל דהרי מבואר בהר"ן גופיה לקמן ד"ה כמאן דאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד א"צ שאלה לכשתחשך דהא דמחמרינן עליה הוא משום דבלא"ה לא שפיר עביד דנדר דכל הנודר כאלו בנה במה ומש"ה מחמרינן עלי' דצריך שאלה במידי דנדר דלית ביה מצוה אבל בתענית דאם יכול לסבול התענית ומצי מצער נפשיה נקרא קדוש:

ומצוה קא עביד ואף מי שקשה לו התענית ואינו יכול לסבול אם ידוע לו שחטא מחוייב להתענות כמבואר בשל"ה הקדוש ובר"ח. וא"כ כשקיבל התענית מן הסתם אינו רוצה לסגף עצמו בחנם לכך א"צ שאלה לחכם עכ"ל ומ"מ צריכין אנו למ"ש הר"ן שדיני תענית ונדרים חלוקים הן שהרי מי שמקבל עליו להתענות יום אחד בשבוע אין הדין שיתענה אותו יום כ"ד שעות כדין מי שנדר שלא לשתות יין יום אחד דאמרינן במתניתין שאסור מעת לעת בהיקף כ"ד שעות אלא ש"מ שדיני תענית ונדרים חלוקים הן כמ"ש הר"ן:

ד' סא בר"נ ד"ה שנה כהשנה דמי דאי דינו כשנה אחת לא מתסר בעבודה אלא בשנים עשר חודש כרוב השנים עכ"ל ע' בש"ך סי' ר"כ ס"ק נ"א שהעיר מדברי הר"ן דלקמן (דף סג) בסוף העמוד שכתב ואני חוכך עוד להחמיר דאפי' בנדר שנה אחת סתם דאסור בעבורה דמסתמא שנה זו משמע כו' ע"ש והרי זה סותר למ"ש הוא בעצמו כאן והש"ך מחלק דהתם קאי בעומד באמצע שנה אמנם בס' בית מאיר השיג ע"ז דא"כ מנ"ל להוכיח כאן דמיירי באומר שנה וש"מ דשנה כהשנה דמי דלמא לעולם שנה כשנה אחת דמי ומה דאסור בעבורה משום דמיירי בעומד באמצע שנה וכתב דאולי כוונתו דההוכחה אזלא ע"ד דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין אפי' עומד בראש השנה ומ"מ הוא דחוק בהר"ן והעיקר כדכתב בתשובת ר"א ששון סי' קנ"ד דלבסוף חזר בו הר"ן מפירושו כאן ומפרש כדפי' הרא"ש הוכחת הסוגיא (ד"ה אלא לאו דאמר שנה] עכ"ל וע' בהגהות הרש"ש שהעיר ג"כ כנ"ל וכיון לדברי הרב בעל בית מאיר וע' ביאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק יו"ד ושנה בלשון קצרה כל דברי בעל בית מאיר הנ"ל במתק לשונו וע' בלחם משנה פ"ז מהל' שכירות ס"ק ב':

בהרא"ש ד"ה מהו דתימא כו' ולא היה בדעתו אלא עד תשלום (אלול) צ"ל אב כן הגי' בס' קרבן נתנאל:

שם ע"ב ד"ה עד הקציר כו' אינו אסור אלא עד שיגיע אפי' אמר כו' ואמר עד שיהא עד שיצא קאמר "כי זמן הוויתו קצובה"' כצ"ל:

ד"ה עד הקיץ עד שיהא הקיץ כו' והר"ר אליעזר ממיץ כו' אבל קוץ אין לקיטת תאנים כאחת. ואין קצב לזמן הקיץ ודבר שאין זמנו קבוע פי' אם תלה נדרו בלכת פלוני למקום פלוני כו' צ"ע למה הכריחו לפרש דבר שאין זמנו קבוע בלכת פלוני כו' ולא סגי ליה לפרש שאין זמנו קבוע כגון עד הקיץ כמו שהביא מקודם וע' בשיטה מקובצת שמפרש שכל דבר הבא