שלמי נדרים פה

משנה לשנה מקרי זמנו קבוע ולדבריו גם לקיטת תאנים מקרי זמנו קבוע ולפי שיטתו ניחא במה שפירש אין זמנו קבוע בלכת פלוני אבל לפי' הרא"ש קשה כנ"ל:

ד' סב בהרא"ש ד"ה שרו לי תגראי ברישא כו' כדי שלא אתבטל מלימודי כתב בשיטה מקובצת דהכא מיירי אפי' באתרא דידעין ליה דהוא צורבא מרבנן וכדי שלא יתאחר ויבטל מלימודו שרי ליה למימר הכי ולכאורה קשה כיון דהב"ד יודעים בעצמם דהוא ת"ח אמאי צריך למימר הא על הדיין בעצמו חובה להקדים דינו נגד שארי בעלי דינים אחרים ועיין כתובות (דף ק"ו) דהוה קאים דינא דיתמי קמי' דר"נ ואקדמי' לדינא דההוא גברא דשלח ליה רב ענן דסבר דקרובו הוא. דאמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. ואף שהיה רק קרובו של ת"ח מכ"ש דינא דת"ח גופיה בודאי קודם לשארי בע"ד וע' בח"מ סי' ט"ו סעי' א' ובתומים שם ובתוס' שבועות (דף ל'.) ד"ה למישרי ליה תיגרא שכתבו שתי לשונות בזה ללשון ראשון מיירי כשבאו שניהם בבת א' וללשון שני אפי' אם בא הדין של האחר תחלה מ"מ עשה דכבוד תורה עדיף ועל לשון ראשון ק"ק הא מגמ' דכתובות הנ"ל משמע דאפי' אם בא הדין האחר תחלה מקדימין הדין דת"ח משום עשה דכבוד תורה ומדברי התוס' שכתבו בזה שתי לשונות משמע שנסתפקו בזה ואפשר לומר ע"פ מה שראיתי בס' ידות נדרים ביד שאול הביא קושיא בשם הגאון מו"ה צבי הירש זצוק"ל אב"ד דק"ק ברלין על מה דאמרו עשה דכבוד תורה עדיף הא אמרינן בכתובות (דף מ.) היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא (גבי אונס אם לא היתה ראוי לו) אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. ולפ"ז הכי נמי הא קיי"ל רב שמחל על כבודו כבודו מחול א"כ כיון שיכול למחול על כבודו ודין האחר בא מקודם ויש בו מ"ע דכקטן כגדול תשמעון יש להקדים לדון מי שבא בראשונה (ויש לו למחול על כבודו) דהא עשה שלו קיל והמחבר הנ"ל מחלק בין כבוד לבזיון דאף דיכול למחול על כבודו אבל על בזיונו אינו יכול למחול ובמעשה דכתובות שם דשלח ליה רב ענן והוא חשב שרב ענן שלח לו משום שהוא קרובו א"כ יהיה בזיון לרב ענן כל שכבר שלח ליה [וטפי ה"ל לומר דהא רב ענן לא היה שם למחול על כבודו והקרוב אינו בגדר מחילה למחול על כבודו של רב ענן ולפענ"ד נראה ליישב קושית הגאון הנ"ל בפשיטות דכשם דאמרינן דהת"ח יכול למחול ע"כ שידינו דינו של הבא ראשונה מקודם כן יכול הבע"ד הראשון למחול ולתת כבוד להת"ח שידונו דינו של ת"ח מתחלה ודין שלו באחרונה וכשם שאמרו בכה"ג בדוכתא אחריתי כולכם חייבים בכבודי כן הבע"ד הראשון מחוייב ג"כ בכבוד הת"ח ולכן ל"ש לומר דעשה דכבוד תורה קיל לגבי ההיא עשה דכקטן כגדול תשמעון משום דאי אמר לא בעינא לההוא כבוד דאין בו עשה דהא גם העשה דכקטן כגדול כו' כה"ג הוא דאי אמר לא בעינא לדון תחלה מי איתא לההיא עשה כלל וכיון דשניהם בגדר זה עשה דכבוד תורה עדיף. אמנם לפ"ז אם הבע"ד הראשון הוא דינא דיתמי דיתמי לאו בני מחילה נינהו והת"ח יכול למחול מהראוי שהת"ח ימחול. ואזיל ליה העשה דכבוד תורה דקיי"ל כבודו מחול דתורה דיליה היא כדאיתא בקדושין ויש להקדים דינא דיתמי אבל בכדי שלא יתבטל מלימודו שרי לצורבא מרבנן למימר שרו לי תגראי ברישא אפי' בכה"ג ובזה באנו על הישוב על מה שהערנו בריש דברינו דאם מיירי במקום שיודעין שהוא צורבא מרבנן למאי צריך הוא למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא. הא הדיין בעצמו יעשה כתורה וכהלכה להקדים דינו תחילה די"ל כגון שיש לפניו דין יתום הבא מקודם דלאו בני מחילה נינהו והדיין יחשוב להקדים דין היתום תחילה שרי ליה למימר צורבא מרבנן בכדי שלא יתבטל מלימודו שרו לי תגראי ברישא ועי' בט"ז שם ובביאורי הגר"א שם ס"ק ד' הראה מקום להגמ' דב"ב (ד' כ"ב) דרבא שרי להו לרב יאשי' ולר"ע לאקבועי (למכור סחורתם) דלא כהלכתא מ"ט כיון דרבנן נינהו אתו לטרודי מגירסייהו ויתבטלו מלימודם:

ע"ב ברש"י ד"ה אמר קונם שאני טועם עד שיפסקו גשמים כו' דברי ר"מ ור"מ לטעמיה דאמר במס' תענית בפ"ק עד מתי שואלין את הגשמים עד שיצא ניסן ר' יהודא אומר עד שיעבור הפסח ותו לא עכ"ל בס' יד שאול סי' ר"כ ס"ק ט' כתב שהדבר תמוה מאוד דהרי בתענית (דף ד') הקשה הש"ס דר' יהודא אדר"י דאמר בריש הפרק דהעובר לפני התיבה יו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר. והרבה תירוצים נאמרו בגמ' ומסיק הש"ס דמחוורתא כדעולא דתרי תנאי אליבא דר"י דחד אמר עד שיעבור הפסח שואלין וחד אמר שאלה עד הפסח. לפ"ז אנן דקיי"ל בטוש"ע א"ח סי' קי"ז דשאלה הוא עד הפסח. א"כ בנודר עד שיפסקו גשמים אמאי אסור עד שיעבור הפסח (והוקבע כן להלכה בש"ע יו"ד סי' ר"כ) מהראוי להיות עד הפסח. והיא תימה גדולה כו'. ואולי דרש"י לא פירש אלא דר"מ לטעמיה דסובר עד שיצא ניסן כולו (ויליף ליה מקרא שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון) בזה מסכים לשון תורה עם לשון ב"א אבל לר' יודא יש חילוק בין לשון תורה ללשון ב"א עכ"ל ולפע"ד אין התמיהא מתקיימת מעיקרא דבאמת זמן פסיקת הגשמים לתרווייהו תנאי אליבא דר"י הוא עד שיעבור הפסח ולכן בנדרים האומר עד שיפסקו הגשמים הוא עד שיצא הפסח והא דאיכא תנא אליבא דר"י וסובר לגבי הזכרת גשמים דמפסיק להזכיר ביו"ט הראשון של פסח אינו מחמת שסובר מזמן הפסקת גשמים הוא מיו"ט הראשון ש"פ זה אינו אלא מטעם כדי שכל המועדות יצאו בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. וכן הוא להדיא בירושלמי דתענית שם וז"ל מיחלפו שיטתו דר' יהודא תמן הוא אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון כו' וביו"ט הראשון של פסח כו' והאחרון אינו מזכיר (ע' פ"מ וק"ע שם) והכא הוא אומר הכין (פי' דבסיפא אמר עד מתי שואלין את הגשמים עד שיעבור הפסח) ומשני חדא בשם גרמי' וחדא בשם ריב"ב וא"ר אבין טעמיה דריב"ב כדי שיצאו המועדות בטל:

מפני שהטל סי' יפה לעולם. הרי להדיא דלא אמר דריב"ב מפני שזמן הפסקות גשמים הוא בתחלת הפסח אלא (שמע מינה) דתרווייהו ס"ל דזמן הפסקת גשמים הוא עד שיעבור הפסח אלא דלגבי הזכרת גשם ראו חז"ל להפסיק ביו"ט הראשון של פסח ולהתחיל לזכור טל כדי שיהו כל המועדות בטל שהטל סימן יפה. והא דלא התחילו להזכיר מבערב משום דלית כל עמא תמן והביאו הפוסקים טעם זה אבל זמן הפסקת גשמים לתרווייהו הוא שיעבור הפסח לכן בנודר עד שיפסקו גשמים פסקינן עד שיעבור הפסח ומ"ש המחבר הנ"ל שתימה גדולה בזה על שלא העיר בזה שום אחד מהאחרונים הנה כבר העיר ע"ז בעל קרבן נתנאל סס"ק כ' וכתב שיש לחלק בין שאלה לנדרים יעו"ש:

שם ד"ה מחלוקת דאמר עד הגשמים דמר סבר עד זמנה ומר סבר עד שתרד ומיהו לכ"ע עד רביעה שניה מתסר אבל אם אמר עד הגשם כו' כצ"ל וכן הוא בר"ן לקמן בהך סוגי' ובתוס:

ד' סג ע"א במשנה עד ראש אדר. עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר אדר הראשון ואיכא נוסחי דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר השני. והר"ן בע"ב כתב דקשה בעיניו על האי נוסחא משום כיון דמוקמינן למתניתין בדלא ידע דמעברא שתא אמאי מתסר עד סוף אדר שני ועי' בהרא"ש בפסקיו שכתב שיותר ניחא ליה הך גרסא שני' דלשני האדרים חשיב חד ירחא דאלו לאידך גירסא ראש וסוף למה לי ולענין קו' הר"ן ע"ש בק"נ שתי' דכשלא ידע שהשנה מעוברת כוונתו על ראש אדר הסמוך לשבט וסוף אדר הסמוך לניסן וע' בתומים בחו"מ ס"ס מ"ג שכתב דיש לומר אולי כיון לאדר שיהיה נקבע עפ"י ב"ד ואם יעברו יהיה אדר שני ולכך כיון דהוי ספק. ספק נדרים